אתוודה, בהתחלה לא הבנתי על מה ההתלהבות; לעדן גולן, הזמרת הישראלית שנשלחה לייצג אותנו באירוויזיון, יש קול ומראה של כוכבת פופ ככל כוכבת פופ, אחת מעשרות שפרצו ודעכו בשנים האחרונות. גם מהשיר לא התלהבתי: עוד בלדה בשפה זרה שלא הצליחה לסחוף ולרגש אותי.
כל המחשבות הללו התפוגגו כלא היו ברגע שגולן לא רק שרה, אלא גם דיברה. פתאום התגלתה צעירה ישראלית עם תעצומות נפש. כשהנציגה מיוון העמידה פני נרדמת בזמן שעדן דיברה, שליחתנו לאירוויזיון התעלמה ממנה. כך גם היה כשהנציג האירי סיפר שבכה כשגילה שישראל העפילה לגמר התחרות. כשעיתונאי זר הציג שאלה מתריסה, היא ענתה בדיפלומטיות שלא הייתה מביישת שגריר ותיק. גולן בלטה בחבורת אמנים, עיתונאים ופעילים שפנו למחוות טיפשיות כמו צביעת הציפורניים בדגם כאפייה או סירוב מראש למסור לה את הפרס אם תנצח. היא הפגינה בגרות וחייכה גם כשהשופטים "הענישו" אותה בניקוד על התגוננות מדינתה.
בהופעתה באירוויזיון, על הבמה ומעבר לה, היא זקפה את קומתם של אזרחי ישראל, שהרגישו במקרים רבים שהם ניצבים לבדם מול הקהילה הבינלאומית ומודרים ממנה שלא בצדק. עדן גולן מסמלת ישראליות לא מתנצלת או מסבירה, אלא כזו שמתנהלת בהדר ונותנת לכישרון לדבר.
למרבה הצער, התנהלותה מדגישה את הפער הבלתי נתפס בינה ובין נבחרי הציבור שלנו. בזמן שהזמרת הצעירה הגיבה להצקות אישיות בטיעונים ענייניים, חלק מחברי הכנסת הישראלים בוחרים להגיב לטיעונים ענייניים, גם אם שגויים, באופן אישי ולא ראוי. גולן נלחמה להגיע לבימה הבינלאומית כדי לייצג את ישראל, אך נבחרי הציבור שלנו נמנעים מלשתף פעולה באופן מלא עם בני בריתנו בעולם.
הדבר החשוב ביותר, אולי, במיוחד לאחר אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות – היא הייתה שם. היא לא פטרה את עצמה מהגעה לבמות הלא נוחות שהוזמנה אליהן. טקסי יום הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים לא אמורים לסוב סביב נבחרי הציבור, אך לשם הובילו שינויי השיבוצים של חברי הממשלה כנציגי השלטון בבתי העלמין, שנעשו כדי למנוע מחאות נגדם. השנה יותר מתמיד התבקש שנבחרי הציבור יהיו נוכחים באירועים בלי לנאום בהם, ורק כדי להשתתף בצער האבלים.
גם להיעדרות ראש הממשלה בנימין נתניהו מהטקסים הרשמיים אין הצדקה. מדוע בחר לא לכבד בנוכחותו את 120 החיילים והחיילות המצטיינים? מי שכיפרו ומכפרים בגופם על הכישלון ב־7 באוקטובר לא ראויים שראש הממשלה יברך אותם באופן אישי? ומה עם מתמודדי חידון התנ"ך, ששוקדים על לימוד ספר־הספרים מדי יום?
הממשלה הרוויחה ביושר כל מחאה נגדה, וזהו חלק מהשיח הדמוקרטי. ההחלטה להימנע מהטקסים היא פחדנית ושגויה, מפגינה זלזול בנו, אזרחי ישראל, ומראה לנו שהמסורות שבנינו כאן יחד – חילונים ודתיים, נשים וגברים, ימנים ושמאלנים – הן בגדר המלצה בלבד לנבחרינו. השנה זה בגלל המלחמה, בשנה שעברה בגלל הרפורמה במערכת המשפט, ועד השנה הבאה ימצאו תירוץ אחר.
"ביחד ננצח" אינה סיסמת פרסום שנהגתה במוחם הקודח של פרסומאים, ואחדות לא יכולה להיות רק מילת קישור קליטה בנאום. כדי להשיב את האחדות שאבדה ולעורר אחדות שלא מבוססת רק על שכול וכאב אלא על גורל משותף, צריך להיות שם – לא בווידאו, לא בהולוגרמה, לא דרך הודעות לעיתונות. צריך להיות שם, בשר ודם, להשמיע ובעיקר לשמוע, וכך לשמור על הרקמה הדקה שעוטפת אותנו ומשאירה אותנו יחד. ביחד נתאחד.
