אחד הכשלים הנפוצים במפלגות מרכז, מסוגה של "המחנה הממלכתי" בראשותו של בני גנץ, הוא הנטייה להיות "בעד מה שטוב ונגד מה שרע". כלומר, במקום לפתח אידיאולוגיה סדורה שיש בה מענה לשאלות השעה, מסתפקים מנהיגי המרכז בדבקות בסיסמאות שלהערכתם זוכות לתמיכה ציבורית מקיר לקיר. שהרי מי נגד לעשות מה שטוב, ומי בעד לעשות מה שרע? כשקוראים את הדרישות של גנץ מנתניהו, אותן הציג גנץ אמש בנאומו, קשה להשתחרר מהתחושה שזה בדיוק הסיפור. גנץ, כמו מנהיגי "מרכז" רבים לפניו ולאחריו, הוא בעד מה שנשמע טוב, ונגד מה שנשמע רע. ומה עם הדבר הקטן הזה שנקרא "מציאות" ונתקע לו באמצע? לזה גנץ לא באמת טורח להתייחס ברצינות.
בכדי לא להשאיר את הדברים באוויר, ניגש ישירות ללב הנאום, הדרישה להכין עד ל-8 ביוני תכנית פעולה שתוביל למימוש 6 יעדים אסטרטגיים. היעד האסטרטגי הראשון אליו אמורה התכנית להוביל הוא "להשיב הביתה את חטופינו". וכאן הבן שואל, האם בכיסו של גנץ יש רעיון מוגדר איך ניתן לבצע את המשימה הזו? האם להערכתו יש משהו שצריך היה לעשות כדי לעמוד במשימה הזו ומדינת ישראל עד כה לא עשתה? הרי אם אין לגנץ רעיון מוגדר איך עושים את זה (וכנראה שאין לו, משום שעל הנייר קל לזרוק סיסמאות כמו "לגשת למשא ומתן ברצינות" אבל בפועל ניהול משא ומתן מול מרצחים שפלים כמו יחיא סינוואר זה עסק בכלל לא פשוט) אז מה פשר הדרישה? ואם יש לו – האם הוא הציע אותו בקבינט המלחמה ונתניהו לא קיבל את ההצעה? הציבור זכאי לדעת אם התרחש אירוע מדהים שכזה.
היעד השני בתור, אליו לכאורה נדרשת להוביל התכנית האסטרטגית הוא "למוטט את שלטון חמאס, לפרז את רצועת עזה ולהבטיח שליטה ביטחונית ישראלית". ובכן, קשה שלא לצחוק, אבל זה עוד יותר מגוחך מאשר היעד הראשון. מה בדיוק גנץ מצפה שייכתב בתכנית האסטרטגית בנושא הזה? איזה פתרון קסם מסוגל להחליף מלחמה סיזיפית בסיטואציה קשה? האם בני גנץ באמת מאמין שמשהו שאיננו מאמץ סיזיפי עיקש וממושך של כוחות צה"ל בכל מרחבי הרצועה יביא לפירוק של חמאס מנשקו, למיטוט שלטונו ול"פירוז רצועת עזה"? זה הרי מה שבפועל צה"ל עושה ברצועה למעלה מ-7 חודשים, ואם לגנץ יש רעיונות אלטרנטיביים איך לעשות את זה אף אחד לא חוסם אותו מלהעלות אותם בקבינט.
לא נלאה אתכם, אבל גם היעדים הבאים שגנץ דורש שאליהם תוביל התכנית האסטרטגית מאוד דומים לשני הראשונים. יעדים שממילא נמצאים בקונצנזוס, ואם לגנץ היה איזה פתרון קסם לקידומם – הוא מוזמן תמיד להניח אותו על השולחן. כולם, חוץ מהיעד השישי שהוא "לאמץ מתווה שירות אשר יביא לכך שכל הישראלים ישרתו את המדינה ויתרמו למאמץ הלאומי העליון". ואכן, נדמה שכל הנאום לא בא לעולם אלא בשביל הסיפור הזה. אכן, יש פער דרמטי בין אגפי הקואליציה השונים בסוגיית הגיוס, ומרגע שזו חזרה לשולחן בחסות אילוצי הלו"ז המשפטי והמציאות הביטחונית, ימיה של הקואליציה הנוכחית למעשה כבר נקצבו. אם גנץ באמת מעוניין למתוח את החבל סביב סוגיית הגיוס, וזו תהיה מתיחה לגיטימית לחלוטין משום שבאמת לא הגיוני לצפות ממנו להיות חתום על מתווה של "כלום ושום דבר" כמו זה המסתמן, אז שפשוט יעזוב את הממשלה. בלי אולטימטומים מטופשים ובלי הצהרות ריקות מתוכן. הניסיון להציג את המחלוקת בינו ובין ראש הממשלה נתניהו כמחלוקת אסטרטגית רחבה שפרושה על פני כל הגזרה הוא פתטי. גנץ חבר בקבינט המלחמה מהרגע הראשון, והשפעתו על ניהול המלחמה דרמטית. המחלוקת בנושא הגיוס ראויה ולגיטימית, והיא עשויה גם להיחשב ככזו שמצדיקה פירוק של הממשלה, אז למה להחביא אותה בסעיף השישי, מאחורי מסך עשן בלתי ראוי?
מי שהבין מיד למה מכוון גנץ, ולא הוטעה לרגע, הם חברי הכנסת החרדים ובעקבותיהם היומונים החרדיים. שם הבינו היטב שמאחורי הכאילו מחלוקת אסטרטגית מסתתרת סוגיית הגיוס, הא ותו לא, ויצאו למתקפה מידית על יו"ר המחנה הממלכתי, בטיעון הקצת מאולץ של "חילול שבת". על הצביעות באופן שבו נעשה שימוש בטיעון הזה נגד גנץ, ולא בפעם הראשונה, עוד צריך לכתוב פעם, אך בעניינו אין מחלוקת שחושיו הפוליטיים של יו"ר ועדת הכספים משה גפני מחודדים ביותר. אם ח"כ גפני החליט לתקוף את גנץ, הוא יודע היטב מדוע הוא עושה זאת, וכנראה שגם הוא מבין שגנץ מכין את הקרקע לפרישה, סביב סוגיית הגיוס, באופן שיסבך כל ניסיון לפתרון.
