הצטרפות מצרים לעתירה האנטישמית של דרום־אפריקה, המאשימה את ישראל ברצח עם ברצועת עזה, היא קצה הקרחון של הסכנה הנשקפת לנו מדרום. במשך שנים מתדלקים המצרים את המורסה המוגלתית של רצועת עזה, כשהם מאפשרים הברחות נרחבות של ציוד ואמצעי לחימה, ומסייעים למפלצת הטרור שם להתעצם. את המשמעות חווינו כבר בעבר, וביתר שאת ב־7 באוקטובר. ההברחות דרך סיני לרצועת עזה במנהרות תחת ציר פילדלפי הן לא ״קושי במשילות״, או ״כישלון צורב ומצער״ בשמירת הגבול – זו מדיניות מכוונת לתדלוק האויב ברצועה באמצעי לחימה.
במקביל מצרים ממשיכה לבנות את כוחה הצבאי בסיוע אמריקני. הצבא המצרי מצויד באינספור טנקי אברמס אמריקניים ובמאות מטוסי אף־16, מסוקי אפאצ׳י ועוד, ובשנים האחרונות הוא עורך תרגילים ותמרונים צבאיים גדולים. התעצמות צבא מצרים אמורה לכל הפחות לעורר שאלות אצל קברניטי המדינה וקציני צה״ל, בהיעדר איום צבאי קונבנציונלי על מצרים. אבל אצלנו, כמובן, מקפידים לעצום עיניים ולקבור את הראש עמוק בחולות הקונספציה.
בחסות השכנוע העצמי הזה הסכימה ישראל לפרק רכיב מהותי בהסכם עם מצרים: פירוז חצי האי מצבא מצרים. הפירוז אמור להגן על ישראל במקרה שיתעורר שוב התיאבון המצרי להגיע לבאר־שבע ולתל־אביב. בהסכם שחתם מנחם בגין – שהוביל לגירוש היהודים מסיני, תוך ויתור על נכס אסטרטגי, צבאי וכלכלי אדיר – הובטח כי לישראל תינתן לפחות השהות להתארגן ולהתגונן במקרה שהמצרים יצאו להילחם בנו שוב. הבטחנו זאת באמצעות הגבלות חמורות על סדרי הכוחות הצבאיים המצריים בחצי האי. אולם גם ההישג הזה היה ואיננו, בזכות השאננות הישראלית: במהלך הלחימה המצרית בארגוני הטרור מול אלקאעידה ודאעש בעשור שעבר הסכימו ראשי הממשלה בישראל שוב ושוב להגדלת כוחות הצבא המצרי בחצי האי סיני.
ב־2021 מסרו מקורות בקהיר לישראל היום ש"סדר הכוחות שישראל אישרה דומה להיקף טרום מלחמת יום הכיפורים״. השינוי הזה בהסכם, ובעקבותיו הגדלת סדר הכוחות הצבאי המצרי בחצי האי, מצטרף לעדויות על השקעה מצרית ניכרת בתשתיות דו־שימושיות – צבאיות ואזרחיות – כמו מחסנים, מאגרי דלק, שדות תעופה, דרכים ומנהרות אל חצי האי. כמו כן מתרבות העדויות על נוכחות צבאית מצרית צמודה וחשודה סמוך למתקנים דו שימושיים, כפי שדיווח ד״ר יגיל הנקין כבר ב־2018.
כעת, לאחר שבעה חודשים שישראל נלחמת בנאצים ברצועת עזה, וכשאזרחים ״בלתי מעורבים״ נסים אל מחסות הומניטריים – המצרים מחככים ידיהם בהנאה, וסוגרים בלי להניד עפעף את מעברי הגבול בין הרצועה לחצי האי סיני בעזרת כוח צבאי ולחץ דיפלומטי. הם מתעקשים שהעזתים לא יצאו מהרצועה דרכם. אם במצרים חוששים מפני הישראלים צמאי הדם שמשמידים את ערביי עזה, מדוע הם סוגרים את הגבול? האם הם רוצים לוודא שהפעולה תושלם, או שמא אינם מודאגים מרצח עם כזה? האם מדינה שסוגרת באופן הרמטי את גבולה מול פליטים המידפקים על דלתותיה ראויה להיות צד בהליך בינלאומי העוסק בנושא?
החשוב מכול: האם מי שמוודאת באכזריות מרבית שלא ישתחרר שום פליט עזתי, כדי שהבעיה תישאר אך ורק של ישראל; מי שמתדלקת את האויב במשך שנים, מתכוננת למלחמה מול צבא עלום ואיום נעלם, ובונה את יכולותיה בשטח – האם היא ראויה לקבל התייחסות שקטה ומכבדת מצד ישראל, ואף להיחשב ל״מתווכת״ בהליכי משא ומתן?
הגיע הזמן להתייחס ברצינות לאיום המצרי, לתת את הדעת לשנאת המצרים – שיאני מהדורות מיין קמפף של אדולף היטלר – ולגבות ממצרים מחיר בשטח ובכלים דיפלומטיים על תוקפנותם נגדנו. מסר רך ימשיך לשדר שאנחנו חלשים, ומי יודע מה תביא עלינו חולשה כזאת.
