הצהרתו החריפה של שר הביטחון יואב גלנט נגד סכנת הממשל הצבאי הישראלי ברצועת עזה מבטאת מחלוקת מקיפה על הדרך לסיום המלחמה. לא במקרה התכתבה ההצהרה עם הדיווחים מתחילת השבוע על טענת הרמטכ"ל בקבינט המלחמה שכוחות צה"ל חוזרים שוב ושוב למקומות שכבר נלחמו בהם, משום שאין תהליך מדיני. בדיוק כאן מתחילה מחלוקת בשאלה המקיפה בכל זירות המלחמה: האם יש כיוון ממשי לתהליך מדיני?
הדיון העיקרי לא נוגע ביתרונות ובחסרונות הכרוכים בחלופת הממשל הצבאי, אלא בשאלת החלופות האפשריות לשלטון חמאס. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הבהיר השבוע בביקורו באוקראינה את ציפיותיו מעזה, והצהיר: "לא שלטון חמאס ולא אנרכיה". בלינקן הדגיש שהוא מצפה שממשלת ישראל תייצר מענה לשתי התביעות. במקום זה הניווט האסטרטגי הישראלי נלכד במבוך חסר מוצא, ולא רק כי ממשלת ישראל מסרבת לדון בחלופה השלטונית לחמאס, כטענת שר הביטחון, אלא בעיקר כי כל מי שיכול להיות חלופה כזאת אינו רוצה ואינו יכול.
מדינות ערב השותפות למאמץ האמריקני – ובהן מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית – לא ממהרות לסייע לישראל בכינון כוח צבאי רב־לאומי להסדרה שלטונית ברצועה. לכולן ברור כי בנסיבות שנוצרו, כל סיוע לישראל לצאת מהבוץ העזתי יהפוך אותן למשתפות פעולה עם האינטרס הישראלי. מאותה סיבה גם לרשות הפלסטינית אין עניין להיענות למשימה בלי תמורה מובהקת שתוכיח כי היא עושה זאת כניצול הזדמנות לקידום מעמדה המדיני.
כמובן, לכל המועמדים יש גם קשיי יכולת. לכולם ברור – גם לממשל האמריקני – שלקיחת האחריות לפני שישראל משלימה את דיכוי כוח הלחימה של חמאס היא צעד שכרוך בחיכוך לחימה. כל ניסיון לביסוס חלופה שלטונית לחמאס בעזה ייתקל בהתנגדות קשה שתגבה מחיר דמים. כוחות הרשות הפלסטינית, שמתקשים ביותר בדיכוי קבוצות הטרור בג'נין, בטולכרם ובשכם, יתקשו פי כמה בדיכוי התנגדות פעילי חמאס במחנות הפליטים בעזה.
כל עוד הלחימה הישראלית ברצועת עזה נמשכת, ואין מי שייאות להיכנס למרחב לניהול העניינים האזרחיים הבסיסיים כמו מזון, מחסה ובריאות – עניינים אלה ממשיכים להתנהל בידי אנשי חמאס. כך צובר חמאס כוח נוסף בשליטתו על הסיוע ההומניטרי, ובמקביל, נוכח המאמץ הישראלי לסכל מצב זה, המרחב שוקע באנרכיה. נוכח כל אלה, אם חובתה של ממשלת ישראל היא גם לפרק את שלטון חמאס וגם למנוע אנרכיה, האפשרות לניהול הצרכים האזרחיים בידי צה"ל היא חלופה בלתי נמנעת, שאף קיימת בארגז הכלים הצבאי.
אכן, צה"ל בוחר להימנע מלקיחת האחריות לניהול האזרחי ברצועה משיקולים מבצעיים. אלא שההימנעות הישראלית המוצהרת מהמטלה – ולו כמהלך גישור זמני, עד שתימצא החלופה המתאימה – מעלה את המחיר שישראל תיאלץ לשלם לכל מי שיישא במקומה במשימה. מבחינת כל השותפים למערכת האזורית, המתארגנת בהכוונת הממשל האמריקני, המחיר הולך ומאמיר. הוא כרוך בתביעה להיענות ישראלית למדינה פלסטינית שחותרת בסופה לחלוקת ירושלים, לוויתור על בקעת הירדן כגבול ביטחון, ולנסיגה מלאה כמעט לקווי 1967.
את המבוך היטיב לתאר חסן נסראללה בנאומו בליל יום העצמאות. הוא שרטט את המגמות שהתפתחו בעקבות המלחמה, המאיצות בעיניו את התגשמות החזון לקריסת מדינת ישראל. הוא הסביר כיצד בזכות הטלטלה שהוביל חמאס בפתיחת המלחמה הוחזרה הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום העולמי. השיח הבינלאומי על חובת ההכרה במדינה פלסטינית, לדבריו, הוא ניצחון מובהק. המבוי הסתום בסוגיית "היום שאחרי" בעזה הוא בעיניו הישג אסטרטגי.
אין מדינה ערבית שמוכנה להיכנס לניהול הסדר האזרחי והביטחוני בעזה, מה שמותיר את המשך שלטון חמאס בתור האפשרות היחידה. מצד שני, ישראל ממשיכה לשלול את המשך שלטון חמאס, אך נלכדת במלחמה ללא אופק סיום. גם נסראללה הבהיר שהמלחמה בצפון תימשך כל עוד לא תסתיים המלחמה בדרום, מה שיגרור את ישראל להערכתו להתשת כוחה.
בנסיבות המורכבות האלה, הנהגת המלחמה בדרג הצבאי והמדיני חייבת להיחלץ לדרך אחרת, שתציל את ישראל מסכנת ניצחון טקטי שנלכד במבוי סתום אסטרטגי. דרך כזאת נדרשת להימנע מהסכמה לנסיגות ישראליות נוספות ביהודה ושומרון או לתיקוני גבול בלבנון. בזירה האזורית והבינלאומית, וגם בציבור הישראלי, היא תתפרש כביטוי ממשי לניצחון ישראלי.
