"טיל נ"ט פגע בבית. נזק נגרם לרכוש. אין נפגעים": עוד ידיעת חדשות שראינו עשרות כמותה בחודשים האחרונים. ואנחנו מדפדפים הלאה, גוללים אל משהו מעניין יותר. אך מאחוריה עומדים כאב וצער על מציאות חיים שנעצרה ברגע. כך, במילים לקוניות, לעוסות כבר, מסתכם החורבן שפקד את הבית הפרטי שלנו במושב שתולה לפני שבועיים וחצי, לאחר שנפגע מטיל נ"ט של חיזבאללה, לצד בתים אחרים ביישוב צמוד הגדר שלנו וביישובים נוספים הנמצאים בטווח הנשק המדויק של האויב.
הדגל נפרם, ואין חדש
את בוקר שמחת תורה תשפ"ד בגבול הצפון פתחנו עם רעש לא שגרתי של מטוסי קרב, שהבהיר גם לנו וגם ללבנונים שמשהו נורא קרה. המשפחה שלי התפנתה לעורף כבר למחרת, ואני נשארתי להגן על הבית. אחרי שטיל הנ"ט הראשון פגע בבית במעלה הרחוב, הבנתי שהבית כבר לא מגן עליי בחזרה, ויצאתי לגלוּת בבתים של אחרים באזורים מאוימים פחות של המושב, שהבית הקיצוני ביותר בו מרוחק רק שלושים מטרים מגבול לבנון.
שתולה, נטועה וזרעית הוקמו בסוף שנות השבעים ממש על הגבול כדי לסתום פרצה אסטרטגית בגזרה המערבית. בין חניתה במערב לדוב"ב במזרח היו כמעט שלושים קילומטרים רציפים של גבול לא מיושב, גן עדן למבריחים ולמחבלים. בזכות החלוצים שהעזו להעפיל להר נסתמה הפרצה, היישובים שקמו במבצע סו"ס ("סוף־סוף") ביצרו את גבול הצפון.
לבנון השכנה הייתה יפה ושקטה, אבל גם חורשת רעות. תושבי קו העימות ניסו להאמין שיהיה בסדר גם אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון, אך חיזבאללה לא הפסיק לתכנן את כיבוש הגליל. אנשיו חפרו מנהרות התקפיות ארוכות, מקושטות בפסוקים בשבח רצח יהודים. הם אימנו אלפי לוחמים לפלישה קרקעית, הקימו מגדלי תצפית גבוהים ויצקו חמ"לים מבוצרים ומחסני אמל"ח, והכול במרחק נגיעה מאיתנו. ישראל לא עשתה דבר כמעט. אף אחד לא רצה שמלחמת לבנון השלישית תיפתח במשמרת שלו, ואנחנו קיבלנו שקט מדומה במחיר של עצימת עיניים. ידענו שאנחנו חיים לצד הר געש פעיל שעלול להתפרץ, ידענו והדחקנו; האמנו להבטחות בכירי הצבא, רצינו לשלם משכנתא, לקחת את הילדים ברגל אל הגן, ליהנות מהשלווה. אבל אחרי 7 באוקטובר כבר אי אפשר להדחיק, וקשה להאמין.
בבוקר הנורא ההוא התעוררו אחינו בדרום לתרחיש אימים; אנחנו הסתפקנו בפרס ניחומים: פינוי חפוז וחורבן. 61,800 תושבי קו העימות פונו מבתיהם ולא שבו עדיין. שבעה חודשים אחר כך, בשתולה, במטולה, במתת ובאביבים, המראות דומים, כמעט אפוקליפטיים: כלבים משוטטים וחיות בר חולקים את המרחב שהתפנה מאדם, בצידי המדרכות שאיש כבר לא פוסע בהן צומחים העשבים השוטים, ובגן המשחקים מחלידים המתקנים בדממה. את השקט העמוק מפירים רק רעש הטנקים או הדי הפיצוצים. שלנו או שלהם? לומדים לדעת אחרי כמה פעמים. קשה לראות את המושב הולך ונכבש בידי הטבע הפראי, אבל קשה עוד יותר לראות את הבתים שנפגעו ולדעת שגם אם מחר בבוקר תיגמר המלחמה, המשפחות שגרו בהם לא יוכלו לחזור.
אחת מהן היא המשפחה שלי. הטיל ששיגר האויב פגע בחלון הצפוני הגדול של הסלון, הפונה ללבנון; ראש הנפץ של הטיל, ככל הנראה טיל קונקורס, התפוצץ ברגע הפגיעה – ושיגר לתוך הבית שלנו סילון של מתכת מלובנת המסוגלת לחדור שכבת פלדה בעובי 1,000 מ"מ. הפיצוץ השמיד את החלק העליון של המרפסת, כולל לוחות סולאריים שהיו מעליה, והסילון הלוהט חצה את הסלון שלנו, מכסה באבק, ברסיסי בטון, בטיח ובחלקי מתכת לוהטים את הספות, הספריות ושאר הרהיטים שאדם מן השורה מחזיק בביתו. הסילון המשיך ופגע בחלון הסלון הפונה למזרח, שהחרמון נשקף ממנו בימים יפים, והעלים אותו לגמרי. משם הוא חדר דרך קיר המטבח הצפוני ויצא מקיר המטבח הדרומי, בעודו קודח שני חורים עגולים בקירות ומחריב את המקום שאנחנו יושבים בו בימי שגרה לאכול ארוחת ערב, יחד, כל המשפחה. גם שאר חלונות הבית התרסקו לרסיסים בשל ההדף, דלתות נעקרו ממקומן, וגדרות הבית נמעכו כלפי חוץ. בנס הספקתי לשמוע את הטיל עף לכיווני, ובשניות הספורות שהיו לי לפני הפגיעה הספקתי להסתגר בממ"ד, וניצלתי ממוות או פציעה.
אחרי שהתפזר העשן, יצאתי וראיתי עולם חרב: הספרים שאהבתי מפוזרים בין חורבותיו של הארון הישן שהתפרק מהדף הפגיעה; הספה הכחולה שאשתי אהבה מכוסה באפר ואבק; רק שרידי הבלוקים והאלומיניום, ואלפי רסיסי זכוכית, לימדו שפעם היה לנו חלון רחב המשקיף אל המטעים והכרמים של המושב השכן וגם אל עייתא א־שעב ורמיה הלבנוניות; הנוף נשאר, החלון התאדה. את המסדרון שהילדים רצו בו חוסמת ערבוביה של הריסות, חלקי סוכה, שולחן ילדים ששוכב על צידו לצד כיסא שאיבד רגל ועציצים שמתו; במטבח יש עכשיו חורים שאפשר להביט דרכם אל השמיים.
רק בחצר כמו מאומה לא קרה: דגל ישראל ממשיך להתנפנף על מוט. הוא רק הולך ונפרם בכל יום עוד קצת ואין מי שיחליף אותו בדגל חדש.
כאן לא לפלנד
לילדים, למשפחה ולפקידי מס רכוש סיפרנו שהבית נפגע אבל נבנה חדש יפה יותר; אבל האמת המלאה היא שכאשר חיזבאללה הורס בתי אזרחים באמצעות טילים בשווי כמה אלפי דולרים, הוא לא רק גורם לנזק כספי כבד פי כמה, אלא גם פוגע בתחושת הביטחון ובחוסן של הקהילות, נזק רחב בהרבה שקשה לאמוד את השלכותיו ומחירו. אין הכוונה רק לפיצויים הישירים לבעלי הבית ולעלות העקיפה של הבירוקרטיה שכרוכה בפיצוי מאות המשפחות שרכושן ניזוק במלחמה (במטולה לבדה יש כ־140 כאלו) אלא בעיקר על ההשלכות הרחבות שיש לכל פגיעה כזו על ההתיישבות ביישובי הקצה שסבלו גם כך ממצוקה דמוגרפית.
הטילים לא מערערים רק את יסודות המבנים: הם מערערים את יסודות היישובים. אנשים מפחדים לגור במקום מאוים. חלקם לא יחזרו אם לא ירגישו מוגנים. לכולנו היה ברור שאנחנו לא גרים בלפלנד או בשווייץ אלא על גבול מדינת אויב, במרחק קצר משיעים חמושים בכלי נשק הרסניים ובאידיאולוגיה רצחנית, ובכל זאת הצלחנו להדחיק וידענו להכחיש. למדנו לחיות בזכות שקרים שסיפרנו לעצמנו. עכשיו כבר אי אפשר. אנשים מדברים על עזיבה. חלקם כבר לא יחזרו. בעיקר המשפחות הצעירות, הניידות יותר.
במקום שיצחקו בו ילדים, שם יעבור הגבול. אבל כבר שבעה חודשים אין ילדים בשלומי, בשתולה, בקריית־שמונה וב־40 יישובים נוספים בגבול לבנון שפונו מתושביהם; ילדי עוטף לבנון אולי ניצלו מגורלם של ילדי עוטף עזה ונחסכה מהם הטראומה של ילדות בצל אזעקות ונפילות, אבל במקום זה הם קיבלו את חוויית הפליטות, האי־ודאות והארעיות. כשאין אור בקצה, אנשים מתקשים להחזיק מעמד. האם יישובי הספר ישרדו את הפינוי המתמשך? את חורבן הבית והרס הקהילות? האם משפחות עם ילדים יחזרו למקום שנכתבות בו המילים האלו? קשה לדעת.
מלחמת חרבות ברזל לימדה אותנו שהחברה הישראלית חזקה מכפי שהיא נראית, ובכל זאת, הגליל נמצא בנקודה מסוכנת בהיסטוריה שלו: אם מדינת ישראל לא תשכיל לשמוע את קולם של עשרות אלפי התושבים שפונו מבתיהם וזקוקים ליותר מאשר הסכם עם האויב כדי לחזור, יכול להיות שכבר לא יהיה מי לשמוע ולא יהיה מי להחזיר. הם ימשיכו לחיות, אבל במקומות אחרים, מאוימים פחות. הספר יקרוס, והגבול כבר לא יעבור במטולה ובשתולה אלא בנהריה ובמעלות.
ועוד משהו לסיום. בטח גם אליכם הגיעו בשבוע האחרון שמועות על כך ש"קצין בכיר נפגע באירוע במטולה ולא מספרים עדיין", ש"יש עשרות נפגעים באירוע ביטחוני חמור בעזה", או שממש עכשיו יש "אירוע קשה תחת איפול מלא בצפון" אבל "כרגע אין אישור לפרסם שום פרט", ושאר שמועות שמתפשטות במהירות שיא. לרוב מצורף אליהן שם של עיתונאי מטעם עצמו שרוצה שתדעו שהוא אחד שיודע. ככה, למשל, הבת שלי שמעה שהבית שלנו נפגע מטיל: בשמועה שעברה בקבוצה של היישוב.
כולם מבינים כמה זה רע, ובכל זאת זה קורה שוב ושוב – בגלל שילוב מסוכן של מציצנות ואגו. עשרות אלפי המשפחות שבניהן משרתים בחזית מתייסרות מחרדה מכל שמועה כזו, אבל ליותר מדי ישראלים חשוב שכל העולם ידע שהם יודעים לפני כולם, ואם הם לא ישגרו רמזים עמומים לכל עבר, זה לא יקרה, ולעזאזל המשפחות. ככה מתחילות להתגלגל שמועות, שלפעמים גם מתבררות בסוף כמנופחות ואפילו שקריות לגמרי. נכון, לפעמים קורים אירועים קשים, זו דרכה של מלחמה, אבל אם אתם לא קמ"נים בחזית, העברת הודעה בוואטסאפ לא תציל חיים, אלא להפך. סייג לחוכמה שתיקה, אמרו חכמינו. אז בבקשה, אל.
