קו ישר מחבר בין השיח על המלחמה בעזה לשיח בסוגיית גיוס החרדים: מסך עשן של סיסמאות חלולות, שהממשלה מבקשת להסתיר בעזרתו את כוונותיה האמיתיות.
בעניין המלחמה התעתוע הזה נתבטא בהצגת היעד של "ניצחון מוחלט" על חמאס. לאחר שהתברר שהסיסמה נתקלת בגיחוך אפילו מצד תומכי הממשלה, יצר ראש הממשלה סיסמה חדשה: "קודם כול, ניצחון על חמאס". הסיסמה נולדה כתשובה לטענות של "גורמים במערכת הביטחון" שהדרג המדיני אינו מקיים דיון על האסטרטגיה בעזה ביום שאחרי המלחמה. הטענה הנגדית היא שאין טעם בדיון על היום שאחרי לפני שהושג הניצחון המלא על חמאס, כי כל עוד חמאס פעיל בזירה, שום גורם לא יסכים לקבל את השלטון ברצועה, בגלל הצורך להתעמת עם חמאס.
זה נשמע לכאורה הגיוני, אבל בחינה פרטנית יותר תראה שאין זה כך. אם נבחן את סוגיית היום שאחרי באופן אובייקטיבי, נגלה שיש למעשה רק שלוש אפשרויות מעשיות: שלטון חמאס, שלטון ישראלי, או שלטון הרשות הפלסטינית בגיבוי כזה או אחר של ארה"ב ומדינות ערביות מתונות. לקואליציה שמיוצגת באפשרות השלישית יש אינטרס וכוח לפעול בעצמם נגד חמאס. לרשות הפלסטינית, כאויבתו ההיסטורית של חמאס, יש אינטרס כביר לרסק את כוחו, ולארה"ב ולמדינות המפרץ יש מספיק כוח למימוש המשימה. במקרה הצורך גם ישראל תוכל לתרום את חלקה, כפי שהיא מסייעת כיום לרשות הפלסטינית במלחמתה בחמאס ביהודה ושומרון. שליטת הרשות בעזה תאפשר גם נגישות לישראל לפעול בעצמה נגד ארגוני הטרור – סידור שמתקיים זה מכבר ביהודה ושומרון.
אפשר כמובן לטעון שחסרונות הפתרון הזה רבים מיתרונותיו: הרשות הפלסטינית היא משענת קנה רצוץ, מממנת את הטרוריסטים ובני משפחותיהם, ובעיקר צפוי שתתנה את נכונותה להיכנס לרצועה בהתקדמות כלשהי למדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה גם יחד. באופן אישי אני סבור שהפתרון הזה עדיף, בעיקר כי הדרישה האמריקנית־סעודית היא להבטחה רשמית מעורפלת לתמוך במדינה פלסטינית, בעוד יתרונות הברית עם ארה"ב וסעודיה נגד איראן ברורים ומידיים.
אבל גם מי שמתנגד לפתרון הזה, וטעמים לא מבוטלים עימו, צריך לפחות לפעול לקידום הפתרון החלופי של ממשל צבאי ישראלי. אך ממשלת ישראל לא מקדמת אף אחד משני הפתרונות, והתוצאה היא חזרה הדרגתית של שלטון חמאס בכל המקומות שעזבנו, ושאנחנו צריכים עכשיו להשתלט עליהם מחדש. ללא ספק, זהו הפתרון הגרוע ביותר.
בסוגיית הגיוס מסך העשן מופעל מכל הכיוונים. הצעת ראש הממשלה בנימין נתניהו לחזור למתווה שהציע שר הביטחון דאז, בני גנץ, בממשלת בנט־לפיד נועדה כמובן להביך את גנץ ולאלץ אותו להצביע בעד המתווה. אבל נתניהו יודע היטב שלפוליטיקאים אין בעיה לשנות את עמדתם שוב ושוב, בנימוק של שינוי הנסיבות. ומה שינה את הנסיבות יותר מהמלחמה הנוכחית, שהפכה את סוגיית הגיוס ממוסרית לקיומית? מצד שני, גם הדברים המרגשים של מתנגדי החוק על הצורך הנואש בחיילים הם מסך עשן. הצורך הנואש הוא לא בסתם חיילים, אלא בלוחמים קרביים. התנגדות החרדים לגיוסם מכוונת בעיקר נגד הגיוס לקרבי, מחשש שביחידות הללו תהליך החילון יהיה מהיר במיוחד. גם הכשרת לוחמים קרביים חרדים במספר הנדרש לצה"ל תימשך זמן רב, ולא תספק את הצורך המיידי.
אז מה אפשר לעשות? צריך לגייס מיד את כל הצעירים החרדים שאינם לומדים – כרבע מהשנתונים הרלוונטיים, לפי הערכות. יש לגייס לשירות לאומי את רוב הצעירים החרדים האחרים, וכן את הצעירים הערבים כדי למנוע את האפליה והתסכול של צעירים שאינם חרדים או ערבים מהעובדה שמי שאינם משרתים נהנים מכניסה מוקדמת לשוק ההשכלה הגבוהה והעבודה. כמו כן, יש להפסיק לממן חרדים שלא זכו לפטור רשמי כעילויים בתורה. בתחום אחר, צריך להפסיק במהרה לממן גם את התלמידים במוסדות החינוך החרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה.
אלה ודאי לא מהפכות קלות. אבל מ־7 באוקטובר היינו צריכים ללמוד שדחייה בקבלת החלטות קשות לא הופכת אותן למיותרות אלא רק גורמת להחרפת הבעיות. לא כדאי שנמשיך לדגול בשיטת הדחיינות.
