בפתח השנה ה־77 לעצמאות ישראל ניצבת המדינה בפני שרשרת אתגרים חסרי תקדים. כמה מאבני היסוד שהחוסן הכלכלי והביטחוני של ישראל הושתת עליהן בעשרות השנים האחרונות מתערערות באופן שאמור להדאיג מאוד כל אזרח ישראלי. מצב זה צריך להניע את ההנהגה ואת הציבור לחשיבה אסטרטגית חדשה. לאף אחד מהאתגרים בשורות הבאות אין פתרון קסם, אך בגלל שיש לנו רק ארץ אחת ורק מדינה אחת לחיות בה – שום ישראלי אינו פטור מהחובה להכיר את המציאות ולשאול את עצמו כיצד נוכל להתמודד עם המציאות הזאת ולהבטיח את המשך קיומה ושרידותה של המדינה.
שקיעת המערב
בראשית המדינה ניצבה בפני ראש הממשלה דוד בן־גוריון שאלה כבדת משקל: לאן מועדות פניה של ישראל הצעירה, מזרחה או מערבה? בזמן אמת התשובה לא הייתה מובנת מאליה.
בהצבעת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 תמכו בהצעה גם ארצות הברית וגם ברית המועצות, ולצידן מדינות מערביות ומדינות הגוש המזרחי המתהווה. בישראל הייתה אז לפחות מפלגה ציונית אחת שדחפה לחבירה לגוש המזרחי, מפ"ם (19 מנדטים בבחירות הראשונות), שעמדה לצד מק"י, שלא הייתה ציונית (4 מנדטים). החלטתו של בן־גוריון להותיר את שתיהן באופוזיציה ולקבוע שישראל תעמוד לצד המערב לא נהנתה מקונצנזוס אפילו במפלגתו, אבל זה היה אחד המהלכים מרחיקי הראות ביותר שלו. במבט לאחור אין ספק שהכיוון המערבי של ישראל בזירה הבינלאומית אפשר לה להפוך במהירות למדינה מודרנית, חזקה ומשגשגת, עשירה יותר מרוב שכנותיה, וחזקה צבאית ומדינית. קשה לנחש מה היה קורה אילו קיבל בן־גוריון החלטה אחרת, אך מבט חטוף על המתרחש כיום במדינות הסובייטיות לשעבר יכול לספק רמז.
דא עקא, החוסן והעוצמה שהעניקה החבירה למערב תלויים בעוצמתו של המערב עצמו. במשך יותר משישים שנה היה המערב סיפור הצלחה כלכלי וחברתי – על אף קשיים, בעיות וגם משברים פה ושם – וישראל רכבה על הגל הזה. כך הפכה המדינה המזרח־תיכונית הקטנה למעצמה בתחום הטכנולוגיה העילית, ולמדינה מפותחת ומתקדמת, עם איכות חיים גבוהה ואזרחים מאושרים מאוד על פי כל המדדים הבינלאומיים. כך היה לפחות עד פרוץ המלחמה בסתיו. מנגד, כשהמערב בבעיה, ישראל בבעיה גדולה עוד יותר.
המערב, למרבה הצער, בבעיה: אפשר לעבור מדינה אחר מדינה ולראות את הסדקים. המחשה בוטה במיוחד אפשר לראות אצל מנהיגת המערב, ארצות הברית של אמריקה. האם מישהו היה יכול לדמיין רק לפני עשרים או שלושים שנה שהבחירות לנשיאות יעמידו זה לעומת זה שני מועמדים שכשירותם להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם מוטלת בספק רב? שאזרחי ארה"ב יצטרכו לבחור בין נשיא שיציבותו הנפשית מוטלת בספק לנשיא שיכולותיו הקוגניטיביות בירידה? המצב הבלתי נתפס הזה הוא תולדה של התפוררות הפוליטיקה המערבית בפרט, ושקיעת המערב בכלל. מוסדות שלטון יציבים, ששרדו משברים קשים, עומדים כיום בפני איומים שלא ידעו מעולם. המערב סובל מצניחה דמוגרפית, מניוון אידיאולוגי ומקיטוב חברתי ופוליטי, שפוגעים בחוסנו, ביכולתו וברצונו להעניק לישראל תמיכה הדרושה לשגשוגה. המפולת הדיפלומטית שישראל חווה בימים אלו במגוון זירות בינלאומיות עשויה להתגלות בקרוב כקדימון לעתיד קודר לישראל בזירה הבינלאומית.
חולשת יהדות אמריקה
מים רבים זרמו בנהר ההדסון מאז שמנהיגים יהודים־אמריקנים סייעו להשגת הרוב הדרוש באו"ם לתוכנית החלוקה, ומאז שראשי המאפיה היהודית השתלבו במאמצי רכישת הנשק לכוח המגן העברי בארץ.
מערכת היחסים בין מדינת ישראל לתפוצה היהודית הגדולה ביותר מעבר לאוקיינוס ידעה מאז ימים טובים יותר ופחות, אולם היא תמיד הייתה שם והעניקה למדינת ישראל מכפיל כוח שהיה נחוץ לה ביותר. אבל ברית הגורל הזו, שעל אף כל אתגריה החזיקה מעמד במשך דורות, עומדת בשנים האחרונות בפני אתגר אחר. השאלה כבר אינה אם יהדות ארה"ב תרצה לעמוד לימין ישראל, אלא אם תוכל לעשות זאת.
יהודי אמריקה מתמודדים זה שנים עם שבר דמוגרפי ועם היחלשות הזהות היהודית. נישואי תערובת, שנחשבים כיום לנורמה בכל הקהילות הלא אורתודוקסיות, מאיימים על ההמשכיות היהודית גם כשהילדים בוחרים להמשיך להזדהות כיהודים. הזהות היהודית עצמה נעשית רזה, והקשר לעם היהודי כקבוצה הולך ומידלדל. לכל אלו מצטרף בימים אלו עניין שיהודים אמריקנים רבים כמעט שכחו שהוא קיים בעשרות השנים האחרונות: האנטישמיות.
בחסות המחאות הגוברות נגד ישראל, שנאת היהודים – שהייתה עד לאחרונה נחלתן של קבוצות מעטות מאוד בחברה האמריקנית – עוברת מהשוליים הסהרוריים של השמאל והימין לקבוצות רחבות הרבה יותר. לישראלים רבים נדמה שאנטישמיות גוברת תחזק את הזהות היהודית של יהודי ארה"ב ואת תחושת ההזדהות שלהם עם מדינת ישראל, אך הניסיון מלמד שהכיוון הפוך. אנטישמיות מביאה יהודים להסתגר יותר, להצניע ככל האפשר את הזהות היהודית, ולהימנע מהזדהות עם מדינת ישראל ומקשר מוצהר איתה.
היטיב לתאר זאת לאחרונה פרנקלין פויר, במאמר מעמיק ומדכא שפורסם בכתב העת "אטלנטיק": "תור הזהב של יהדות ארצות הברית מסתיים". פויר, אחיו הגדול של הסופר היהודי ג'ונתן ספרן פויר, מקווה שמתוך המשבר הגדול תבוא צמיחה, אך גם הוא מודע לכך שהסיכויים אינם גבוהים. יהדות ארצות הברית תזדקק לנו בשנים הבאות יותר מבעבר, ולפחות עד להתאוששות המיוחלת – שאיש אינו יודע מתי תבוא – תחדל מלהיות משענת יעילה. חייבים להכיר בכך.
האתגר החרדי
בבחירות לכנסת השנייה, ב־30 ביולי 1951, זכו המפלגות החרדיות בחמישה מנדטים: שלושה לאגודת ישראל ושניים לפועלי אגודת ישראל. אבל הציבור החרדי של אז היה שונה מאוד מזה שאנו מכירים כיום. מפלגת פועלי אגודת ישראל, כפי שאפשר להבין גם משמה, איגדה חרדים שהשקפתם האידיאולוגית אוהדת למפעל הציוני, ושראו ערך בחיי עמל. גם קהל המצביעים של אגודת ישראל הורכב בעיקר מאנשים עובדים, אף אם זהותם האידיאולוגית הייתה חרדית.
חברת הלומדים, המאפיין החשוב ביותר בחברה החרדית של ימינו, לא הייתה אפילו חלום, משום שמדינת ישראל הצעירה לא הייתה יכולה לשאת על גבה מפעל כזה. רק עשרות שנים אחר כך, כשישראל הפכה למדינה מודרנית ועשירה עם מערכת רווחה מפותחת, היא הייתה יכולה להתפתח ולהגיע לממדיה היום. באופן אבסורדי, חברת הלומדים בנויה כולה על עוצמתה הכלכלית של ישראל – אבל היא גם איום חמור על העוצמה הזו.
כל עוד חברת הלומדים התקיימה בשוליה של החברה הישראלית, האנומליה הכרוכה בה הייתה אפשרית לניהול. ככל ששיעורה באוכלוסייה גדל, כך המציאות הזו הפכה לבלתי אפשרית. אם אורחות החיים של החברה החרדית יישארו כפי שהם, הנטל הכלכלי על החברה הישראלית יהיה בתוך עשרים שנה בלתי נסבל.
כדי לממן מדינת רווחה שמאפשרת את קיום חברת הלומדים, נידרש להעלות את שיעורי המס בחדות לרמות שיקשו על המגורים והעבודה בישראל. הגירת מס, תופעה שולית עדיין, עלולה להתרחב ולהפוך לאיום ממשי. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על השירות הצבאי.
בסוגיות אחרות ידעה מדינת ישראל לאחוז את השור בקרניו ולייצר מדיניות שתתמודד איתן. אבל קשה לראות כיצד ייפתר האתגר החרדי. החברה החרדית עצמה מתעלמת מקיומו של האתגר, וככל שהיא גדלה כך צומח כוחה הפוליטי – וכך גם המערכת הפוליטית הופכת למחסום בלתי עביר בפני כל פתרון, יצירתי ומקורי ככל שיהיה.
