כנראה שלא נדע בזמן הקרוב מה בדיוק קרה למסוק שהטיס את נשיא איראן אבראהים ראיסי ובכירי ממשל אחרים. אתמול (ב') שעות לאחר שהטלוויזיה הממלכתית האיראנית פרסמה לראשונה שהמסוק עבר "נחיתה קשה", היא אישרה את מה שנראה שכולם כבר ידעו: ראיסי, שר החוץ שלו חוסיין אמיר עבדאללהיאן ושבעת הבכירים האחרים שהיו על המסוק נהרגו.
אף שנראה שההתרסקות היא תוצאה של תאונת מזג אוויר, מעט מאוד מידע פורסם בציבור. על כן, ספקולציות ענפות החלו לצוץ בכל מקום. ההיסטוריה הארוכה של כיסוי וטיוח באתרי התרסקות אווירית באיראן לא מסייעת לתחושה שהרשויות לא יפרסמו את תוצאות תחקיר ההתרסקות בשקיפות כלשהי – ולכן הן בהכרח יולידו שאלות נוספות.
בואו נתייחס תחילה לעניין הבסיסי ביותר: איך יכול להיות שמסוק שמסיע בכירי ממשל של מדינה גדולה – כזו שמייחסים לה כל מיני יכולות מרושעות – פשוט נעלם בתוך גבולותיה למשך זמן כל כך ארוך? התשובה הסבירה ביותר היא שהרשויות האיראניות ידעו מיד מה קרה אך מרחו במכוון את החקירה בזמן ששקלו כיצד ליידע את האומה והעולם.
במהלך אותן שעות ארוכות שבהן לפקידים לא היה מה לומר, נולדו שלוש תיאוריות קונספירציה שערערו את המשטר – שלושתן מצביעות על חולשות שהמשטר יעדיף להסתיר. אסקור אותן כאן ואשמור את ההסבר הסביר ביותר לסוף.
באופן בלתי נמנע, היו מי שהצביעו על ישראל כאשמה. המדינה הכחישה כל מעורבות, אך היא עשתה זאת גם במקרים קודמים שבהם התנקשה בפקידים איראניים מרכזיים. לא משנה אם ישראל באמת שיחקה תפקיד או לא, איראנים רגילים לא יפטרו את האפשרות שזה היה מסר למנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי: שהישראלים באמת יכולים לעשות מה שהם רוצים בתוך איראן. גם אם זה לא נכון, זה לא עושה טוב למשטר סמכותני שאזרחיו חושבים שמצב כזה אפשרי.
תיאוריה מטרידה נוספת שיהיה קשה למשטר למחוק היא התפיסה שמדובר במזימה איראנית. אף על פי שאיראן היא מדינה מבוקרת באופן הדוק שסרה לרוב לגחמותיו של חמינאי, זה לא אומר שאין בה גם תחרות פוליטית. למעשה, התחרות הפוליטית משתוללת. הדעה הרווחת היא שהמנהיג העליון סימן באופן אישי את ראיסי להיות הנשיא. אף על פי שמומחים למדינה הטילו ספק בכך שלראיסי היו היכולות לטפס מהתפקיד הזה ועד לפסגה, ההנחה הרווחת הייתה שהוא מועמד לרשת את חמינאי לאחר מותו.
כעת, בנו של חמינאי מוג'תבא הוא המועמד הסביר ביותר לקבל את מלוא כוחה של המדינה כאשר אביו ימות. הייתה תקופה שבה נאמנות הייתה משמעותה במערכת התיאוקרטית של איראן, אבל הייתה גם היסטוריה ארוכה של מקרי מוות אלימים ובלתי פתורים בתוך המדינה ב-45 שנות ההיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית. בעיני חלק מהאיראנים, זה הופך את מוג'תבא ומקורביו לחשודים מיידיים – ועבור המקורבים למשטר, זה סימן נוסף לכך שמזימות הירושה הקטלניות צפויות רק להתגבר לאחר מותו של חמינאי.
אבל הסיבה הסבירה ביותר להתרסקות המסוק הקטלנית הזו היא הפחות הזויה והסבירה ביותר: זו הייתה תאונה שקרתה משום שהרפובליקה האסלאמית נמצאת במצב מתקדם של ריקבון.
איראן היא אחד המקומות המסוכנים ביותר בעולם לנהוג או לטוס בהם. מספר ההרוגים בדרכים מדהים ועומד על ממוצע של כ-17 אלף בשנה. גם מספר תאונות המטוס הקטלניות גבוה באופן חריג. ניתן לייחס מקרי מוות בטיסה לשימוש בכלי טיס מיושנים שתחזוקתם נפגעת בשל הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, ובכל זאת, איראנים מכל הסוגים, כולל בכירי המשטר, מקבלים החלטות תחבורה מסוכנות כל הזמן. פוליטיקאים מתים או נפצעים בתאונות בתדירות גבוהה יותר ממה שאתם חושבים.
ובכל זאת, האיראנים צריכים לתהות: אם התנאים היו כל כך קשים, מדוע הורשו לנשיא המדינה ולבכירי הקבינט שלו לטוס? האם לא היו לרפובליקה האסלאמית שיטות או ציוד מתקדמים יותר למעקב אחר מקום הימצאו? ואם לא, אילו תחומים אחרים מזניח כך המשטר?
במדינה שבה האחריות לכישלונות גדולים כקטנים מיוחסת כמעט תמיד לרצון האל, נותר לתהות איזה מעשה של התערבות אלוהית יידרש כדי להסביר את הבלגן הזה.
ראיסי, שהיה אדריכל ההשמדה הנוראה של אלפי מתנגדים למשטר בשנות ה-80, לא יחסר ליותר מדי איראנים. יחד עם זאת, הם יודעים שמותו לא ישנה דברים באופן מהותי. המשטר האיראני אולי מנוון וטרשתי, אבל הוא גם מושרש עמוק. יידרש יותר ממותו של נשיא, שכוחו שולי במקרה הטוב, כדי להפיל אותו.
