הרוזן גודווין מווסקס אמר ב-1053 בזמן סעודה למלך אדוארד: "מלכי, לעתים קרובות מאשימים אותי במזימות בוגדניות נגדך. חי הא-ל, שאם אי פעם חשבתי עליך רע – יהי רצון שאיחנק מפרוסת הלחם הזו". אחרי ההצהרה הזו הכניס גודווין את הלחם לפיו, נחנק ומת. ייתכן שזה היה מקרה; אך לאירועים כאלו יש גם שם אחר.
קרה לנו נס. אין כינוי הולם יותר למותם הפתאומי של נשיא איראן ראיסי ושר החוץ שלו בתאונת מסוק. תאונות אוויריות קורות מדי פעם, למרבה הצער, כשם שאנשים נחנקים לעתים בשעת ארוחות, לדאבון הלב. הנס הוא ההקשר, הזהות והעיתוי.
במקרה שלנו, המוות הפתאומי והמפתיע של שונאי ישראל הללו בא בסמוך לניסיון האיראני להפציץ את ישראל במטח חסר תקדים של מאות טילים וכטב"מים, ובסמוך לתגובה הישראלית, שנראתה לכאורה פחדנית ורופסת. והנה הגיעה תגובה אחרת, אולי מלמעלה, תגובה שקולעת את איראן למערבולת של בחירות ומתח פנימי, בדיוק כשאנחנו צריכים שלא תהיה מרוכזת. מכל המדינות בעולם – דווקא באיראן; מכל המסוקים באיראן – דווקא שיירת הנשיא; משלושת המסוקים בשיירה – דווקא זה שנשא את ראשי המדינה; מכל הזמנים – דווקא עכשיו. לא נס?
איך מגיבים לנס כזה? קודם כל, מכירים בו ומודים עליו. הרמב"ם כתב בהלכות תעניות שאם כתגובה לצרה "לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות". על דרך ההיקש נאמר שכך יש לנהוג לא רק בתגובה לצרה רעה, אלא גם כתגובה לנס משמח, "באבוד רשעים רינה". איננו יודעים לפענח את תוכניותיו של הקב"ה, ואיננו מתיימרים לשפוט את המציאות מנקודת המבט שלו. אנו מתבוננים בה מתוך מבטנו שלנו, ומודים על מה שלנו נראה כנס.
איך מגיבים לנס? תגובה שגויה אחת היא התעלמות. בלעם התעלם מהנס שאירע לו, כאשר פתח לפתע ה' את פי האתון. בלעם שומע את אתונו מדברת, ובתגובה מתחיל להתווכח איתה; כאילו הממד המכריע באירוע כזה הוא איכות הטיעונים של האתון, ולא עצם העובדה המדהימה שפתחה את פיה. תגובה שגויה שנייה היא התפעמות פסיבית. ה' הזהיר את משה מתגובה כזו, כאשר אמר לו לפני קריעת ים סוף: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו"; אל תעמדו לעשות סלפי עם הנס, ואל תסתפקו בכתיבה נרגשת עליו בטוויטר; סעו. התגובה הרצויה היא ניצול הנס כנקודת מוצא לתנופה מחודשת. כך נהג יהושע כאשר זכה לנס "שמש בגבעון דום": הוא לא עמד להתפעל מהנס, אלא ניצל את שעות האור הנוספות כדי להכות בחמשת מלכי האמורי עד כלותם, "עד ייקום גוי אויביו".
גם בזה אנו נבחנים היום: האם ידעו מנהיגינו לנצל את המתנה הבלתי צפויה הזו כדי לקדם את האינטרסים של ישראל. אין הכוונה למלחמה גלויה, ישירה ולא חכמה עם איראן, אלא לניצול מתוחכם ונועז של עת הרצון הזו כדי להשיג את מטרותינו האסטרטגיות וללמד את אויבינו לקח.
ואחרי כל זה, מה אם בכל זאת, למרות ההכחשות, כוחותינו הם שהפילו את המסוק האיראני? הרי כבר היו דברים מעולם, ולא נשיא אחד נהרג בתאונת טיסה מתוכננת היטב. ב-2010 התרסק בתאונה מסתורית מטוסו של נשיא פולין, לך קצ'ינסקי, וחקירה פולנית טענה שהרוסים הם שפוצצו אותו. ב-1994 התפוצץ מטוס שנשא את נשיאי אורונדה ובורונדי, וחקירה גילתה שטיל פגע בו וגרם לפיצוץ. מה אם גם התאונה האיראנית לא הייתה תקלה אקראית? על זה אני אומר שאם אחרי כל מה שעברנו, שירותי הביטחון שלנו עדיין יודעים ומעזים להפיק מבצע כזה, זהו הנס הגדול ביותר. גם על נסים כאלו צריך להודות, וגם אותם חייבים לנצל.
