פרשת בהר פותחת במצוות השביעית, ולאחריה באה מצוות היובל. הצד השווה בין השביעית ליובל הוא שבשניהם חל איסור עח עבודת קרקע. בשביעית נאמר "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר", וביובל נאמר "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ". היה עולה אפוא על הדעת שהיובל הוא בעצם שביעית מועצמת, או שביעית בריבוע. אבל באמת אי אפשר לומר כן, משלושה טעמים:
ראשית, אילו היה היובל שביעית מועצמת הוא היה צריך לחול בשנת הארבעים ותשע ולא בשנת החמישים, שהיא מחוץ למחזור השביעיות. שנית, עיקרו של היובל הוא "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", ורק לאחר מכן נזכר שיש בשנה זו גם איסור זריעה וקצירה. שלישית, והוא העיקר, הלשון שהתורה נוקטת ביובל שונה מהלשון שהיא נוקטת ביחס לשנה השביעית. נעקוב אחר הביטויים המקראיים כדי לעמוד על כך.
בין עצירה לחזרה
המילה המרכזית ביחס לשנה השביעית נגזרת מהשורש שבת, והיא נזכרת בפסקה הפותחת את הפרשה שבע פעמים: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' … שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". מנגד, השורש "שבת" לא נזכר כלל בפסקת היובל, אלא כאשר מדובר על ספירת שבע שבתות השנים. במקום שורש זה אנו מוצאים ביובל שלוש פעמים את השורש "שוב": "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ… בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". הלשון "ושבתם איש אל אחוזתו" רומזת לחזרת קרקעות בשביעית, המתפרשת בפסוקים כג-לד, ושם נזכר שורש זה עוד פעמיים: "וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ… וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ… וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתו"; ואילו הלשון "ואיש אל משפחתו תשובו" רומזת לחזרת עבדים בשביעית, המתפרשת בפסוקים לט-נה, ושם נזכר שורש זה פעמיים נוספות: "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב". נמצא שגם בעניין היובל נזכר השורש "שוב" שבע פעמים.
השורש "שוב" דומה בצלילו לשורש "שבת", אבל עניינו אחר. לשבות פירושו לעצור, להפסיק, לחדול מעשייה לזמן. כל שבע שנים הארץ שובתת, ממש כשם שכל שבעה ימים האדם שובת. נמצא שהן יום השבת הן השנה השביעית יונקים את קדושתם מקדושת השבע, ששורשה בבריאת העולם ובשביתתו של הקב"ה.
"לשוב", לעומת זאת, אין עניינו עצירה אלא חזרה אל המצב הראשוני. האדם שב לאחוזתו ונחלתו, ועבדים שבים למשפחותיהם. ביחס לשחרור עבדים נאמר "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". מפורש כאן ששורש המצווה קשור ליציאת מצרים. אומנם ביחס לשיבת האדם לאחוזתו נאמר "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", ונראה לכאורה שאף כאן שורש הדבר הוא בבריאת העולם. אבל יש לשים לב שטעם זה אינו מנמק את איסור עבודת הקרקע ביובל אלא את החובה להחזיר ביובל את הקרקע לבעליה המקוריים. אימתי נקבעו בעליה המקוריים? הווי אומר בשעת כניסת ישראל לארץ, כניסה שהובטחה סמוך ליציאת מצרים. נמצא שהלכה זו מדגישה את הקשר שבין כל אחד ואחד מישראל ובין נחלתו, נחלה שהובטחה לעם ביציאת מצרים וניתנה לו עם הכניסה לארץ.
אמור מעתה: בעוד ששנת השבע מקורה בקדושת ה' והיא תוצאה של בריאת העולם, שנת היובל מקורה בסגולת העם והיא משתלשלת מיציאת מצרים. חזרת עבדים מבטאת את הפיכתם של ישראל לעבדי ה' ביציאת מצרים, וחזרת קרקעות לבעליהן המקוריים מבטאת את הקשר שבין כל אדם מישראל לאחוזתו בארץ ישראל.
מי מקדש את השנה
יושם לב שבניגוד לשנת השבע שבה נאמר "שבת לה'", ביובל נאמר שלוש פעמים "תהיה לכם". כאמור, השביתה בשנת השבע יונקת מקדושת ה'. היא קדושה הטבועה בעולם מרגע יצירתו, וישראל מצווים להיענות לה. קדושת היובל, לעומת זאת, קשורה לישראל ואיננה חלק מסדרו הטבעי של העולם. שיבת עבדים וקרקעות באה לבטא את עצמיותם וסגולתם המקורית של ישראל כפי שנוצרו עם יציאתם ממצרים וכניסתם לארץ.
להבדלים אלו מצטרף הבדל נוסף בין שנת השבע ליובל, ואפשר שהוא ההבדל העיקרי. בניגוד לשנת השבע, החלה מאליה כל שבע שנים, את היובל צריכים ישראל לקדש בעצמם: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". ללא העברת השופר לא תתקדש השנה, וכך היא דעתו של ר' יוסי (ראש השנה ט ע"ב). נראה שמשום כך קראה התורה לשנה זו שנת היובל. יובל הוא האיל שמקרנו עושים את השופר. בשם זה נרמז שהיובל לא יחול אלא עם תקיעת השופר בידי ישראל, והיא המקדשת את השנה. איסור העבודה בקרקע בשנת היובל אינו עיקרה של שנה זו, אלא פועל יוצא מקידוש שנה זו על ידי ישראל.
כפי שאמרנו בתחילה, שנת השבע ושנת היובל קשורות בפרשתנו זו בזו. לא נאמר "וספרת לך ארבעים ותשע שנה", אלא "וספרת לך שבע שבתות שנים". התורה קושרת את היובל בספירת שבע שבתות שנים, שרק לאחריהן מקדשים ישראל את היובל. נראה שבכך רצתה התורה לומר שרק לאחר שישראל נענים לקדושה שבטבע, שמקורה בה', שבע פעמים, הם מגיעים לדרגה שבה הם יכולים לקדש מעצמם את שנת החמישים, ולהחיל קדושה על הטבע.
