בשנת 1962 חיבר המלחין היהודי־אוקראיני איגור נאומוביץ'־שאמו (ישי בן נחום; 1925–1982), שיר שכלל את המילים "איך אני יכול שלא לאהוב אותך, קייב שלי!". בשנת 2014, השיר הזה הפך להמנונה של בירת אוקראינה. שנים רבות לאחר מותו, אהבתו לעירו הפכה לביטוי רשמי של אהבתם של תושבי קייב לעירם. בעת כתיבת השיר התגוררו בקייב כ־150 אלף יהודים, שהיו כ־10% מאוכלוסיית העיר. מאז היגרו מקייב יהודים רבים, כולל בנו ובתו של המלחין שעברו לגור בגרמניה; הם כנראה אהבו את קייב הרבה פחות מאביהם. בשנת הפיכתו של השיר להמנון העיר, כבר התגוררו בקייב פחות מ־20 אלף יהודים. מספר היהודים אוהבי קייב ירד בצורה דרסטית. מחבר הספר שלפנינו, פרופ' אלכס גורדון, שעלה מקייב לישראל ב־1979, מספר בו איך ומדוע אפשר לא לאהוב את קייב.
כשנה לפני פרסום ספרו הנוכחי של גורדון, "הדיסוננסים היקרים שלי: סיפורי קייב", ראה אור ספרו "פטריוטים חסרי מולדת". המשותף לשני הספרים הוא האוקסימורון בכותרותיהם: בהגדרה, לפטריוט צריכה להיות מולדת; בהגדרה, דיסוננס לא יכול להיות יקר ללב שהרי מהותו היא צרימה וחוסר הרמוניה. ואולם לאוקסימורון שבכותרת הספר הראשון קיים הסבר: היהודים המשכילים והכישרוניים שחיו בגולה ואהבו את מדינותיהם, נדחו על ידי העמים הדומיננטיים שבתוכם ישבו, שלא ראו בהם אזרחים שווי זכויות החולקים איתם ספרות ותרבות משותפות. אהבתם לעמים שבקרבם חיו ויצרו, התבררה כאהבה נכזבת. גם לאוקסימורון שבכותרת הספר השני יש הסבר: המחבר אוהב את בני משפחתו, שחלוקים עליו בראיית הבעיה היהודית ופתרונה.
מלבד האוקסימורון בכותרת, מחברת בין שני הספרים נקודה משותפת נוספת: תיאור של היעלמות עולם המסורות והערכים היהודיים. ההיעלמות הזו התרחשה בעקבות לחץ האנטישמיות הממלכתית והעממית, ופיתויי שוויון הזכויות עם העמים הילידים שהתבררו כאשליה.
ברוסיה הצארית, חוסר הזכויות של היהודים היה גלוי ורשמי, מתועד בחוקים מגבילים. בברית המועצות, האנטישמיות לא באה לידי ביטוי באופן רשמי וגלוי. תחילה נרדפו היהודים בשל "זרותם לסוציאליזם הסובייטי". קמפיינים אלה התקיימו לאחר מלחמת העולם השנייה עד מותו של סטלין. הם היו שקריים, מפחידים, הרסו משפחות וקריירות ואמללו את חייהם של יהודים משכילים ומוכשרים רבים. לאחר מותו של סטלין, האנטישמיות הממלכתית שינתה את פניה. בסתר הופצו מגבלות על קבלת היהודים לעבודה ולמוסדות מסוימים להשכלה גבוהה. כמו כן, השלטונות נהגו להשתיק את קיומם של היהודים כעם, משום שהם לא נחשבו לעם. המילה "יהודי" הייתה אסורה. אי אפשר היה לומר אותה בקול רם, ואם בכל זאת הייתה נאמרת, משמעותה הייתה קללה, עלבון.
היהודי גילם את דמותו של הזר האוניברסלי, האאוטסיידר המולד, שבלעדיו החברה לא יכלה להסתדר שכן היא זקוקה לשעיר לעזאזל מסורתי. על היהודים נאסר לא רק להיכנס למוסדות סובייטיים רבים, אלא גם נמנעה מהם כניסה לאתרי התרבות היהודית שנהרסה. רק שרידיה הקטנטנים היו קיימים פה ושם בסתר, ותחת איסור חמור.
ריגול והברחת פסלון הודי
לספר יש גם כותרת־משנה: "חיבורים וסיפורים על יהודי אוקראינה במאה השנים האחרונות: זיכרונות אישיים, מעשיות טרגיות וקומיות, מבט מישראל על האירועים שהתרחשו ומתרחשים באוקראינה". בין 35 היצירות נכללים כ־20 סיפורים הומוריסטיים וכמה סיפורים על הפוגרומים באוקראינה הטרום־סובייטית, באוקראינה בתקופת השואה ובאוקראינה הסובייטית. המחבר משלב את הסיפורים על בני משפחתו, על האפיזודות המצחיקות והעצובות בחייהם המתנהלים בצל האנטישמיות הממלכתית, עם פרקים בהיסטוריה של העם היהודי בקייב.
לצד הסיפורים האישיים, המחבר מציג בספר מאמרים על אוקראינה הפוסט־סובייטית, ומביע את דעתו על משמעות המלחמה המתנהלת בין רוסיה לאוקראינה, תוך שהוא מעריך את שני הצדדים מנקודת מבט יהודית. במסות המתארות את התהליכים החברתיים והפוליטיים באוקראינה, ברוסיה ובברית המועצות, מגלה המחבר יכולת ניתוח מבריקה.
במבוא מתייחס גורדון לאנטישמיות הממשלתית הסובייטית וכותב: "עולם האנטישמיות הממלכתית של אתמול הוא תופעה בעלת פרופורציות בינלאומיות שניתן להחיות אותה. במערב המודרני ואפילו בישראל מכירים אותה רק באופן שטחי. אני רוצה להציג לקורא את התופעה הזו".
ברגשות מעורבים של משתתף פעיל באירועים ושל אנליטיקאי המתבונן מבחוץ, מספר המחבר על האירועים הטרגיים והקומיים שהתרחשו בעיר נעוריו זמן רב לפני הולדתו, בילדותו ובחייו הבוגרים שבהם הוא היה אאוטסיידר במשפחה ובחברה, זר ומנוכר להן. אף שרוב הסיפורים קומיים, מלאי הומור ואירוניה, כולל אירוניה עצמית, יש גם מעשיות קשות לקריאה על טרגדיות, פוגרומים, רציחות ורדיפות של בני משפחתו של גורדון. לפעמים באותו סיפור מופיעים קטעים עצובים לצד מצחיקים, כמו בסיפור "הדוד בוריס הנביא". במבוא מציין המחבר כי הוא כתב את ספרו בז'אנר של טרגי־קומדיה, שכן בתולדות העם היהודי הצחוק והדמעות היו שלובים זה בזה.
הכתיבה של גורדון קולחת, קלה לקריאה ומושכת את הקורא אל ההתפתחויות הבלתי צפויות. הסגנון מקורי, תמציתי ומדויק, ונטול בנאליות ואפרוריות. הספר מתאפיין בשילוב ייחודי בין דמיון לריאליזם. למשל, בסיפור "יצירת אמנות", אחת הנפשות הפועלות היא פסלון של אל הודי שגיבור הסיפור מנסה להבריח לחו"ל בניגוד לחוק הסובייטי. בתחנת המעצר שבה מוחזק הגיבור הוא חולם חלום מפחיד שבו הופך הפסלון ליצור חי מפלצתי, גדול־ממדים, המצטרף לאלה שעצרו וחקרו אותו בחשד להברחת עתיקות ולריגול למען ישראל.
סודיות מאולצת בחגים יהודיים
הספר מכיל גם סיפורים קצרים ושנונים, שחלקם שייכים לז'אנר של סיפורת בזק (flash fiction) – סיפורים מרוכזים, קצרים ועמוסי פעולה עם סוף בלתי צפוי. כאלה הם "שפת אבותיי", "המהפכה העולמית" ו"הנר הצרפתי". כל שלושת הסיפורים הללו, השונים בסגנונם, הם בעלי נושא משותף – חג החנוכה. בסיפור "שפת אבותיי", הגיבור הוא ילד קטן שסבתו מסתירה ממנו איזה חג הם חוגגים, מחשש שהשכנים ילשינו עליהם לרשויות. בסיפור השני, "המהפכה העולמית", סטודנט צעיר מסתיר מחבריו לספסל הלימודים ומהבוחן שהוא ממהר לחגוג את חג החנוכה. עקב התמקדותו האינטנסיבית בנושא החג, בזמן תשובתו במבחן הוא משמיע פליטת פה מסוכנת, ומאכזב את הבוחן האנטישמי שהרשה לעצמו להיות מוקסם לרגע מתשובותיו המבריקות של הסטודנט היהודי. בסיפור "הנר הצרפתי", הגיבור, שלא התכוון לחגוג את החנוכה, נאלץ לעשות זאת בעקבות שיחה אקראית עם לא־יהודי. הסודיות המאולצת בחגיגת החגים היהודיים יוצרת גם מצבים מצחיקים. הקומיות הזו מגיעה לשיאה בסיפור "פסח בדירה המשותפת", המתאר חג פסח שנחגג במחתרת.
גורדון מתאר בבהירות את האנטישמיות הממלכתית של התקופה הסובייטית, שתחתיה חי. בסיפורים "החזרה לקייב", "הסיכוי האחרון" ו"גניבת המולדת", הוא מראה את אימת המכונה האנטישמית תוצרת ברית המועצות. בסיפור "החתונה הסודית" מתאר גורדון בבהירות את הניכור של גיבור הסיפור ממשפחתו, מסביבתו, מעירו וממדינתו. אפשר להשליך את דעותיה של הדמות על המחבר עצמו, שמספר על חייו במחתרת, מתוך עמדה אופוזיציונית לשלטונות ברית המועצות ולחיים שהמשטר הסובייטי כפה על אזרחיו.
בספר מתוארות גם כמה פרידות עצובות ומרגשות. אפשר לזהות בהן את פרידתו של המחבר מהעולם היהודי שאיננו עוד בברית המועצות. הגיבור נפרד מדודו מרק שנהרג בקרבות עם הנאצים, ושאותו מעולם לא פגש. הוא כותב לו מכתב כאילו הם מכירים, ומספר לו על האירועים העצובים שקרו במשפחתם לאחר נפילתו. בהיעדר מקום קבורה, מקריא הסופר את מכתבו באתר מחנה הריכוז ברגן־בלזן בגרמניה. פרידה מרגשת נוספת מתרחשת כאשר לפני עלייתם ארצה מגיע המחבר עם בנו הקטן לבאבי־יאר, כדי "להיפרד מאלה שאינם יכולים לעלות ארצה איתנו".
בן המשפחה המושמץ א"ד גורדון
המחבר כותב בחיבה ובאירוניה על דודו הקומוניסט לב, איש נאיבי וטוב לב המנסה לשכנע את אחיינו לא לעלות ארצה ולהישאר בברית המועצות כדי לבנות סוציאליזם. הוא מזהיר את האחיין כי הוא עלול ללכת בעקבותיו של ההרפתקן הידוע לשמצה במשפחה, שבנה סוציאליזם בצורה הלא נכונה ובמקום הלא נכון, בפלסטינה, במקום בברית המועצות. הדוד מגלה לאחיין את סיפורו של קרוב משפחתם אהרן דוד גורדון. לאחר שהוא מתאר את ההתנהגות הקומית והתמוהה של הדוד לב, הסיפור מסתיים בתיאור חומל כלפי הדוד שלא הצליח להתמודד עם כללי החיים החדשים והאכזריים בתקופת "הפרסטרויקה".
עניין היסטורי מיוחד תופס החיבור "בעיר ההרגה", שבו מספר המחבר על חקירת רצח סימון פטליורה, המנהיג האוקראיני ששמו נקשר בפרעות שבהן נרצחו רבבות יהודים. בחקירה הזו השתתף קרוב משפחתו של המחבר, אשר סייע למערכת הצדק בצרפת לבסס את האמת סביב אירועי הפוגרום הגדול ביותר, שבוצע על ידי חיילי פטליורה בינואר 1919 בעיר פרוסקורוב. ניתוח ההיסטוריה של רצח פטליורה בידי שלום שוורצברד, סיפור משפטו של הרוצח בפריז והדיון בהם, חשובים גם להיסטוריה של אוקראינה בימינו.
על רקע מאה שנות היסטוריה של יהודי אוקראינה, הסופר מדגים באופן מרוכז את קורותיהם של כמה דורות בני משפחה אחת – משפחתו, שלא מצאה בית אמיתי במדינה שהייתה ביתה הפיזי. בתיאוריו של גורדון, העולם היהודי הישן מתעורר לחיים ונראה מעט מוזר ובלתי שגרתי, אבל ציורי, רב־ממדי, רווי רגשות, חלומות, תקוות, אכזבות, צרות, השפלות וגם מצבים משעשעים.
היצירות שבספר מבטאות את משיכתו של המחבר לקרוביו, לצד רתיעתו מהם ומדעותיהם. הוא זר להם משום שהם מתרחקים מהיהדות ולא מכירים בציונות. הוא קרוב אליהם משום שאהבתו ניתנת להם גם כאשר הם דוחים אותו. אכן, דיסוננסים יקרים.
