נחמן וונדי, סופר צעיר מן השומרון, הצליח בספרו השני לעמוד באתגר מכשיל. עלה בידו להציג חקירה פילוסופית כסיפור עלילה מהנה, הכתוב בהומור טוב ומתוך איזון בין הרכיבים. החקירה מוגשת לא כאלגוריה כדרך מעשיות ר' נחמן, ולא כסרח עודף נאומי מפי הדמויות, וגם לא כמסר שחילוצו טעון פרשנות. היא הסיפור.
זהו סיפור מסע המזכיר את "הנסיך הקטן" מבחינת המפגשים המוזרים המזדמנים בו, אבל הפעם לא כדי לקרוא תיגר ילדותי ומיתמם על העולם כולו. בהומור שבו הוא מזכיר ז'אנר בין־כוכבי אחר, המדע הבדיוני השנון ובפרט דאגלס אדמס – אבל כאן, כאמור, מדובר במסכת סדורה אחת של חיפוש פילוסופי, שאפילו זוכה לפתרון מקורי למדי ומעודד יותר מ"42".
הנושא הוא שאלת הרצון, והנושא הנגרר הוא שאלת המשמעות. הרצון כאן הוא ניגוד לצורך, להכרח, אבל גם לרציונל. הרצון הוא מותר האדם על הרובוט. לכן, גיבור הספר הוא רובוט. לוגוס הוא רובוט משוכלל המופקד על תפעול מגדלור, ופתאום הוא רוצה לנגן בכינור. רצון ללא תכלית מעשית וללא טעם ברור. מכאן מתחיל מסעו של לוגוס בין איים משונים המציגים ניסיונות לתשובה. האם הרצון וההיגיון נמצאים באותו מקצה בכלל? האם הרצון הוא שלי או שרק נדמה לי? ולאן מובילה שרשרת הסיבות והמסובבים שלו? כלומר, האם בסופו של חשבון נמצא דחפים קיומיים, כגון הארוס והתנטוס, בשורש כל רצון?
זה איננו סתם מסע של עוד ועוד תשובות, אלא עלילה ססגונית הכרוכה גם במרדף של יוצרי הגולם לוגוס אחריו ובוויכוח ביניהם. הכול במרוץ נגד השעון, הלוא הוא הסוללה האוזלת של הרובוט. הארצות והאיים, כלומר התשובות, מחולקים ברובם לשתי מחלקות גיאוגרפיות ופילוסופיות: אי הדתות הגדול, וארכיפלג בני האדם. הדתות מציעות כולן חוליה אחת "מעורפלת" בשרשרת הסיבות, כזאת התלויה באיזו קפיצה אמונית, ב"סיפור". אין אלו הדתות המוכרות, אלא גישות שונות ומשונות המציעות תשובה חיצונית־לאדם לשאלה מהי אותה חוליה מעורפלת.
מסר חד מגיע כשהגיבור עובר אל ארכיפלג האדם, אזור האמונות ההומניסטיות. מתגלה שם כי גם התשובות הללו הן בהכרח "דתיות": מבוססות על הכרעות מטפיזיות. הדברים מגיעים לידי גיחוך אקטואלי בדמותה של הפלורליסטית, היורה באקדחה על כל מי שאינו פלורליסט מספיק, כלומר חושב שדעה כלשהי (חוץ משלה) עדיפה; ולידי פרדוקס בדמותם של בעלי אמונת האלטרואיזם, שאינם יכולים להסביר מדוע התמסרות לזולת חשובה מהתמסרות לעצמך.
את התשובה היפה והמעניינת לשאלות הרצון והמשמעות נותנת לבסוף "הנגנית", נציגת המוזיקה, כלומר של היופי שאין לו הסבר רציונלי. היא נותנת את תשובתה כמו שספר זה יודע לתת תשובות: במעשה, מעין ניסיון, שהיא מציבה לרובוט האורח. את הדרך הציורית שבה הדבר נעשה נשאיר לקוראים לגלות.
מתוך כך ניתנת אפילו הגדרה מעניינת לאלוהות ולשגב. אין להסיק מכך שמדובר בספר מטיף. להפך. מושג האלוהות נוצק כאן לכלים לוגיים היאים גם לאדם חילוני. הספר פותח את קוראו למחשבה, ועושה זאת בדרך ספרותית מקסימה שאינה מצופה מספר שאדם מן המניין מוציא בהוצאה עצמית עם איוריו הנאים.
