תכולת הספרייה: הספרייה הביתית היא איחוד של הספריות שאני ואשתי צברנו בנפרד ויחד לאורך השנים. את הספרים הכפולים תרמנו, והשאר יצר אוסף אקלקטי של עיון ופרוזה, קודש, פילוסופיה ושירה. בין הספרים מסתתרים עותקים חתומים של חברים כותבים או ספרי ילדים שהסתננו באישון בוקר ממדפי ספריית הילדים הנפרדת. הספרייה נבנתה במיוחד כחלק מהקיר המרכזי של הסלון. היא בנויה בטכניקה מסתורית שבה מדף נראה מלא עד להתפקע, אך עדיין אפשר להשחיל לתוכו עוד ספר אם אומרים את מילות הלחש הנכונות.
מדף קרוב ללב: מכיוון שחלק מהמדפים מסתתרים מאחורי הספה, נוצר מצב שהוא סוג של אבולוציה של שורדים: ספרים במדפים הגלויים זוכים לחזור ולהיקרא שוב ושוב, ואל הספרים במדפים הנסתרים אפשר לגשת כדי למצוא אוצרות אבודים ולהפתיע את עצמנו. המדף הגלוי מאחורי הספה הוא המקום שאליו אנחנו יכולים להושיט יד עיוורת ולמצוא משהו שאנחנו יודעים שנאהב. במקרה שלי – ספרי עולם הדיסק של פראצט, איזה שרלוק הולמס נשכח או משהו של קישון. במדפים הנסתרים אפשר למצוא גם מגזינים ישנים של סיפורים קצרים, ספרים בשפות שבעצם איש מאיתנו לא קורא, ואפילו חוברות תווים.
שיטת מיון: לספרייה יש חלק מסודר יותר – ספרי הקודש, ספרי השירה, כמה ספרי עיון שמצטופפים יחד בשותפות גורל – וחלק אחר, חסר סדר לחלוטין, שבו ספרים נלקחים ומוחזרים ללא שיטה מלבד "הנה, כאן יש מקום". הילדים אוהבים מדי פעם להוציא את הספרים, לערום למגדלים, לחפש משהו מעניין ואז לסדר מחדש. למה לא. מסביב לאזור המרכזי של הספרייה יש גם כמה מדפים רחוקים יותר, שעליהם תקעו יתד ספרים שהקימו לעצמם יישובי־ספר נפרדים מהאזור המרכזי – "מעלה פילוסופיה", "רמת משניות", "קריית ספרי חדר העבודה", וכמובן "קיבוץ מונח־באופן־זמני־אבל־לנצח".
השפעת המלחמה: בתקופה הזו חלה אצלי תנועה פנימית לכיוון ספרי העיון, בתנאי שאינם ספרי היסטוריה, ולקריאה חוזרת בספרים מוכרים שאפשר לחזור אליהם כמו אל חבר טוב שאתה כבר יודע מה יגיד וכיצד ינהג. ככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי "מעז" לקרוא פרוזה שיש בה, בהיעדר מילה אחרת, סיכון, ועדיין אני ממשיך לחזור אל המוכר, המדעי או הקומי, מחפש חבר טוב ולא אתגר רגשי. יש בזה גם משהו בריא – לפעמים צריך לקרוא את מה שאוהבים, ולא "לאהוב" לקרוא את מה ש"צריך". זה כלל שלפעמים כקורא יוצא לי לשכוח.
על ארבעה ספרים
בשורות טובות
ניל גיימן וטרי פראצ'ט / תרגום: בועז וייס / הוצאת אופוס, 2002
מצחיק, חכם, אנושי. שיתוף פעולה של שניים מהסופרים האהובים עלי. מעבר להיותו מעורר מחשבה ותענוג אמיתי, הספר הזה פתח לי את העיניים לגבי האופן שבו אפשר לכתוב ספרים, לומר משהו על העולם וגם לרגש ולהצחיק בו זמנית. הרגשתי בו חדוות כתיבה וקסם גדול והחדווה הזו הייתה מדבקת, גם לי כקורא. לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדשה, אבל אני שומר את העותק הישן שקראתי לראשונה ושקרוב לליבי.
בינת השכוי
אביגדור דגן / עם עובד, 2011
האנושיות כמאבק בסבל ששווה לחיות למענו. יש פה פיוט ועדינות ועין טובה שמבצבצת מבין השורות ומרגיעה את הנשמה. הספר הזה הוא נגיעות של רגש והגות פשוטה ויפה שאני חוזר אליהן מדי פעם מאז שקראתי אותו בזמן שירותי הצבאי. הוא כמו חידה קסומה שאי אפשר לפרק למרכיביה, חייבים לקרוא ולתת לדבר עצמו לפעול עליך את פעולתו, ואז, אולי, כמו פדרו התרנגול, כל בוקר חדש מרגיש כמו "ניצחון, ניצחון".
סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי
דאגלס אדאמס / תרגום: דפנה ארנולד־עמית / כתר, 1989
במקרה זה, כנראה ש"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יהיה מוכר יותר למרבית האנשים, אבל בשבילי זהו הספר האדאמסי שאליו אני חוזר. תעלומת נזירים חשמליים, חידת רצח ושירים של קולרידג' מתערבבים באופן שמתפוצץ מכישרון. גם הספר הזה גילה לי ש"אפשר לכתוב ככה", שספר יכול להיות משוגע וחסר סדר אבל גם מתוחכם ומדויק, ושההתפרצות הזו של יצירתיות, מדע, שיגעון והומור, יכולה להתחבר לסיפוק אינטלקטואלי מצחיק במיוחד.
גוף ונפש: הבעיה הפסיכו־פיסית
ישעיהו ליבוביץ / משרד הביטחון, 1982
ספר דק בעמודים ומלא במחשבות, שהניעו לא מעט את הכתיבה והספרים שלי. סדרת ההרצאות במסגרת האוניברסיטה המשודרת, שבה צלל ליבוביץ' אל אחת מבעיות היסוד בפילוסופיה – דייק אותה, ביאר והראה איך כל כך הרבה דברים אחרים נשענים עליה. השאלות שהוא עוסק בהן – האם קיים רצון חופשי, מהי התודעה, מהי אותנטיות, מהי מחשבה – מהדהדות בי גם היום.
