שבועיים לפני החזרה למילואים מילר שלח לי הודעה: אתה מגיע? מילר הוא המפקד. זה התפקיד שלו לבדוק אם מישהו לא מגיע. אבל אחרי יומיים גם פרידמן כתב לי: אז מה, נפגשים? וכך התחלנו, כל חברי הצוות, לשלוח אלו לאלו הודעות: גם אתה בא? ומה עם מארק? יש לך מושג מה קורה עם עודד? הודעות גדושות אימוג'ים וסימני פיסוק מוגזמים, שמנסות לשדר נונשלנטיות ומסוות את החשש וההיסוס: חוזרים?
כשהוקפצנו בשמחת תורה לא הייתה שום שאלה. לא הייתה שום אופציה חוץ מלעלות על הרכב ולנסוע במהירות האפשרית לימ"ח של האוגדה בצאלים. וכל זמן שכוחותינו תמרנו עדיין בחאן־יונס, היה ברור לי שאני נשאר גם כשהגדוד שלי יצא להפסקה. אבל אחרי חודשיים עם המשפחה בבית, כשצריך שוב לארוז שק שינה, אוהל ומדים, מצאתי את עצמי בוהה לרגע במסך ותוהה: אני מגיע?
אומר בכנות, זה לא היה רק הקושי לעזוב פעם נוספת את החיים שרק עכשיו התרגלתי להם שוב. וגם לא הקושי להבין למה בדיוק אנחנו מתמרחים שם כבר שלושת רבעי שנה (יש בי נטייה כרונית, מסוכנת, להאמין שלמישהו שם למעלה יש תשובות טובות). אלא במידה רבה תחושת הכעס שעלתה בי בכל פעם שחשבתי על כך שבזמן הזה אפשר היה לגייס ולהכשיר עשרות אלפי בחורי ישיבות ואברכים שייתנו יד וייקחו את מקומנו.
אחרי חודשיים עם המשפחה בבית, כשצריך שוב לארוז שק שינה, אוהל ומדים, מצאתי את עצמי בוהה לרגע במסך ותוהה: אני מגיע?
אף על פי כן ידעתי מיד שאני בא, מה שלקח לי קצת זמן זה לנסח את התשובה לשאלה מדוע. כשהקשבתי רגע לעצמי גיליתי, בהפתעה גמורה, שעוד לפני המחשבה על כך ש"המדינה זקוקה לי" או ש״אין לך מצווה גדולה מהצלת נפשות", הסיבה שבגללה השבתי למילר תוך עשרים שניות "ברור" היא שלא יכולתי לעשות את זה לחברים שלי בצוות. לא יכולתי לדמיין את ניב או את דורון נעלמים לילדות שלהם ב־40 יום הקרובים כי אין מי שייקח את מקומם; לא הייתי מסוגל לחשוב על גל או יהושע עושים משמרות כפולות בלילה כדי לחפות על היעדרי. פתאום גיליתי בתוכי תחושת נאמנות עזה, בלתי מוסברת, לאנשים שלפני שנה־שנתיים אני לא בטוח שזכרתי איך קוראים להם בכלל.
את הנאום עם קבלת פרס ישראל בשם "צוות אלחנן", שכלל את אלחנן הי"ד, מנחם קלמנזון ואחיינם איתיאל זהר, שקפצו מבתיהם ונלחמו בחירוף נפש בבארי, הקדיש מנחם קלמנזון לשאלה "למה יצאתם". הנאום המופתי על אחווה וערבות מנה 952 מילים שלא הייתי מוותר אפילו על אחת מהן. אבל בסרטון קצר ששודר באותו יום נשאל איתיאל את אותה השאלה בדיוק, והשיב עליה בשלוש מילים בלבד: "אלחנן קרא לנו". והיה ברור שאם אלחנן צריך אותנו איתו אנחנו מגיעים.
המחויבות לצוות, לפלוגה, היא סוג מיוחד מאוד של ברית. עוד כילד נחרתה בי סצנה מהסרט "בחורים טובים", שחרך את מסכי תנועות הנוער ובתי הספר הדתיים בשנות התשעים (באותם ימים היו מעט מאוד סרטים שנחשבו צנועים). שני חיילי מארינס חוזרים פעם אחר פעם על הקוד האתי של חיל הנחתים האמריקני: "Unit, Corp, God, Country (יחידה, חטיבה, א־לוהים, ארץ)". יש א־לוהים, ויש ארץ, אבל קודם כול אני מחויב ליחידה שלי. אם נדייק יותר: את המחויבות שלי לארץ ולא־לוהים אני פוגש בצורה הכי חדה ומוחשית במחויבות ליחידה שלי. החברות המיוחדת שרוכשים בשטח היא לא תוצר לוואי שמגיע באקראי אלא חלק מהותי מהעניין. גם המגורים הצפופים, הספרטניים, הם לא באג אלא פיצ'ר.
אפלטון תיאר כבר ב"מדינה" שלו ששומרי המדינה צריכים לגור בבתים משותפים ולאכול את כל ארוחותיהם יחד, על מנת שיראו אלו את אלו כבני אב אחד. כי הקשרים העמוקים שעושים אותנו לעם לא מגיעים בהכרח ממגילת העצמאות או מספר החוקים. יש והמחויבות עד חירוף הנפש כלפי זרים גמורים, עם אמונות וערכים שונים, נבנית צוותים־צוותים, גדודים־גדודים, בתהליך ארוך ומיוסר של אימון שרירי הנפש והלב. וכשכל זה ייגמר אנחנו עוד נחזור, כפי שכתב אלתרמן, למסוך את הרעות שנרקמת בין האוהלים בבניינה של ממלכה.
