בשנים האחרונות החופות הסרוגות הופכות להיות ארוכות יותר ויותר. אבי הכלה מקריא פואמה, אֵם הכלה חורזת חרוזים, החתן מפתיע את הכלה בשיר רומנטי בליווי חֵמֶת פסנתרים, הכלה מצידה מפתיעה את החתן בשיר של זלדה, הרב דורש במשך עשרים דקות, והחופה לא מסתיימת גם אחרי שעה. אין שום דבר שאפשר להגיד נגד החופות המקסימות הללו, מלבד העובדה שהן בלתי נסבלות.
הגזמתי קצת: לא בלתי נסבלות, אלא נסבלות בקושי. וגם זה כנראה נכון רק לגבי חלק מהקהל. יש בינינו אנשים עולצים כפרפרי אביב וזורמים כפלג צוהל, והם מן הסתם נהנים מכל רגע. אלו שפחות זורמים ויותר זולגים נהנים הרבה פחות; והרי גם אנחנו בני אדם. הקושי שלנו מתעצם כשאנחנו זוכרים שרק בציבור הדתי לאומי יש חופות כאלו. החופות החילוניות וגם החרדיות הן כמעט תמיד מהירות מאוד: עושים מה שצריך לעשות וסוגרים עניין. אצלנו מחפשים משמעות והתרגשות ותוכן, ואת כל זה מנסים להעמיס על החופה.
כל התוספות החדשות לחופה, שנובעות תמיד מכוונה טובה מאוד, נדמות בעיניי כמו פרוסות מלפפון שמישהו טורח להוסיף על עוגת קצפת מושלמת
המוטיבציה ברוכה מאוד, אך נדמה לי שלא כך מוסיפים משמעות. לא בנאומים, לא בהצהרות, לא במפגנים, וגם לא בדרשות החוזרות שוב ושוב על המילה "מרגש". ארוך אינו בהכרח משמעותי, המילה "מרגש" אינה מרגשת, ולא כל מה שמרגישים צריך להצהיר בפומבי שלוש פעמים. ברור שהחתן והכלה שמחים ונרגשים, וגם הוריהם, אבל זה לא בגלל כל השדרוגים העכשוויים למעמד החופה, אלא למרות התוספות הללו. ובינתיים חלק מהקהל משתגע.
השתתפתי השנה בחתונה של קרוב רחוק בצפון הרחוק. השמחה הייתה גדולה, אך החופה הייתה ארוכה כאורך הנסיעה. החתן שר לכלה והכלה לחתן. אחות החתן הקריאה שיר שכתבה, ואח הכלה שיתף זיכרונות. הרב תרם את שלו באריכות, ואז פתאום שם לב שהשמש עומדת לשקוע, וחייבים כבר לענוד את הטבעת. הוא זירז בבהילות את החתן לשלוף את הטבעת ולהעניק אותה לכלה. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", גמגם במהירות החתן הלחוץ. "בטבעת זו! בטבעת זו!" צעק הרב, ששם לב שחלק מהמשפט נשמט, והחתן מיהר להוסיף אחריו: "בטבעת זו! בטבעת זו!". וכך לכולם ניתן מקום נכבד ונינוח בקידושין הללו, חוץ מאשר למעשה הקידושין עצמו.
לכבוד ל"ג בעומר, חג החופות, אני רוצה לרשום את המלצתי הלא מחייבת: לדעתי, לא רק שלא חייבים להוסיף על החופה המסורתית, אלא שגם לא כדאי. בהנחה שאבי הכלה אינו רבי יהודה הלוי ושאם הכלה אינה דבורה הנביאה, שום טקסט שהם יתרמו לחופה לא יתקרב לעוצמה של הנוסח המקורי. כל התוספות החדשות לחופה, שנובעות תמיד מכוונה טובה מאוד, נדמות בעיניי כמו פרוסות מלפפון שמישהו טורח להוסיף על עוגת קצפת מושלמת. עזוב, זה מושלם בלעדיך. איך אומר הפתגם האמריקני? אם זה לא מקולקל, אל תתקן את זה.
אנא, התחשבו בנו, מוגבלֵי הסבלנות. זה לא אומר שצריך להריץ את החופה ולהתעלם ממה שמיוחד בה. אך מוטב לעשות זאת בנגיעות קטנות. דיבור של דקה על הזוג הנפלא הוא די והותר. שניים־שלושה משפטֵי הסבר בכל שלב של החופה יכולים לעשות פלאים. הדמעות בעיני ההורים מרגשות את הקהל הרבה יותר מאשר חרוזֵי הקומונריות שהם נאלצו לתרום למעמד, אחרי שלחצו עליהם "להגיד משהו". אם רוצים לומר לחתן ולכלה כמה אוהבים אותם, אפשר פשוט לומר: "אנחנו כל כך אוהבים אתכם", ומעבר לזה להסתפק בטקסטים הנפלאים שכתבו חז"ל.
זוכרים את חתונות הקורונה הקטנות והמתוקות? זוכרים את חתונות המלחמה המהירות והמרגשות, כשהחתן במדים והכלה על נגמ"ש? נכון שאלו ואלו היו בנסיבות קשות, שהזמן גרמן; אבל היינו יכולים ללמוד מהן עד כמה חתונה פשוטה וקצרה היא גם חתונה מרגשת. מתברר שלא למדנו.
אחרי כל זה, אני מזכיר לעצמי שגם את הביקורת הזו צריך לקחת בפרופורציה. בארצות אחרות הפסיקו להתחתן; כל עוד הישראלים ממשיכים להתחתן בשמחה, לא נורא שהחופות קצת מעיקות. זה לא נעים כשאתה הקהל השבוי של המגה־חופה שהופכת למיני־סדרה, אבל זה לא באמת נורא. עם קצת ניסיון לומדים לכוונן את שעת ההגעה לפי סגנונו של הזוג, ובסופו של דבר – העיקר שיש שמחה, מה שבהחלט מגיע לנו בזמן האחרון. ואם בני הזוג ומקורביהם קצת עפים על עצמם, קצת מגזימים בקיטש הרומנטי שהם מרעיפים בפומבי, קצת לוקים בהערכת מידת הסבלנות של קרוביהם וידידיהם – מילא; עד חתונת הכסף זה יעבור. מזל טוב.
motzash.navon@gmail.com
