יום אחד גיליתי שאני ממש אוהבת מדורות. גילוי לא לגיטימי מבחינתם של שוחרי סביבה וגם לא מאוד פופולרי בקרב מקביליי בני הארבעים שרק סוגרים תריסים ומחכים שחג המדורות יעבור.
יש איזה עניין מוזר בחיים, שהדברים שהכי אהבנו בילדותנו הופכים להיות הדברים שהכי נתעב בבגרותנו. אני זוכרת שפעם, לפני שעשו להן יחסי ציבור רעים, ממש אהבנו מדורות.
במשך רוב ימי התבגרותי ל"ג בעומר היה לילה שהיינו מחכים לו, וזו לא הייתה רק התחרות מי יחזיק מעמד ער עד הבוקר. שאלו פעם את מאיר אריאל מה קדוש בעיניו, והוא ענה בלי היסוס: "אספת חברים". הוא התכוון לרגעים היפים האלה בשעות הקטנות של הלילה, כשאתה יושב עם החבר'ה ונכנסים לתוך סשן של פטפוט נעים ועמוק. ההתקבצות האנושית הזאת שאינה חותרת להשיג דבר מלבד ההנאה מהמפגש, זה מה שהלהיב את אריאל, וזה גם מה שכל כך מדליק אותי במדורות.
אם אצלול בדמיוני אוכל כמעט להרגיש את ערמת החבר'ה על החול הרך של מגרש אליצור בבני־ברק. ראשים נחים על כתפיים, מפזמים מתוך שירון את "סיגליות" של דויד ברוזה ומדברים דיבורים נעימים של לילה, וישראל יוקל מחבריא ג' בא לנגן לנו משינה ולספר לנו הפוך את כיפה אדומה. כל האירוע הזה הילך עליי קסם. היה משהו במדורות האלה שחיבר בין כולנו בלי להתאמץ.
יש איזה עניין מוזר בחיים, שהדברים שהכי אהבנו בילדותנו הופכים להיות הדברים שהכי נתעב בבגרותנו. אני זוכרת שפעם, לפני שעשו להן יחסי ציבור רעים, ממש אהבנו מדורות
ולא מזמן גיליתי שהוא עדיין מהלך, כאשר התקבצנו כמה חבר'ה בצפון למסע משותף. לא הכרנו זה את זה וכל אחד הגיע לפרוק שם את שק הדאגות שלו. בלילה התקיים אירוע השיא שהורכב משתי זירות – אוהל מרכזי שבו התאספנו ומדורה קטנה שהוקמה בחוץ לטובת מי שחיפש קצת שקט. בתוך האוהל התנהל שיח ער בין המשתתפים ומטבע הדברים הרגשתי שעליי למצוא את מקומי בשיחה. אבל משהו לא זרם לי. לא הצלחתי להשתלב. בכל פעם שניסיתי להיכנס לשיחה הרגשתי שהאוהל כמו זורק אותי מתוכו, מסמן לי שאני לא במנח הנכון. עד שלבסוף המנחה אמרה: "מה את אומרת שתלכי קצת למדורה בחוץ? נראה לי שזה יעשה לך טוב".
במדורה מצאתי את גל. גל הייתה המשתתפת השקטה ביותר בקבוצה, מהבחורות שנהנות להקשיב ופחות דחוף להן לדבר. היא ישבה מול האש וחיממה את ידיה, נהנתה מהשקט. לא בער לה להיות בתוך האוהל, לא היה דחוף לה להציב את עצמה במרכז העניינים. התפתחה בינינו שיחת עומק על הדרך שבה אנחנו מתבטאות בתוך החברה. גל אמרה שלפעמים היא מגזימה עם השקט הזה, שאולי היא צריכה להנכיח את עצמה קצת יותר, ואני אמרתי שהשקט הזה הוא הנכס הכי יקר שיכול להיות למישהי, ושאולי נשלחתי לפה כדי לפגוש אותה ולתרגל קצת צדדיות. ישבנו שם בנחת, מדי פעם זורקות חצאי משפטים ובהינו בצורות האש המתחלפות. פתאום יכולתי לראות את היופי שהמדורה מעניקה לבני אדם – אי אפשר להתמרכז לידה, היא המרכז. המדורה מלמדת אותנו להשתלב בטבעיות.
אחרי שעה ארוכה עם גל חזרתי לאוהל ומצאתי את המשתתפים משוחחים ביניהם. הם צחקו ובכו לסירוגין, כל אחד בתורו גילה את הפרדוקס שמנהל את חייו והם שהו בתוך מארג בלתי נגמר של רגשות. האוהל זרח באור יקרות ויכולתי לראות איך ההרמוניה מתפשטת כשאף אחד לא מנסה להשתלט. איזו נעימות אפשר להשיג כשכל אחד מניח את עצמו לא באמצע ולא בצד. לא במרכוז ולא בהתבטלות. רק אחרי שהפסקתי לנסות להתמרכז, האוהל סופסוף קיבל אותי לתוכו.
לא מזמן שמעתי חידוש יפה על ספירת העומר, שגם אם שוכחים לספור יום אחד עדיין יש טעם להמשיך את הספירה בלי ברכה ולא צריך לוותר עליה. הספירה היא חלק מתהליך מתמשך, אבל גם אם נפלתם או שכחתם בדרך לא צריך לוותר עליה, וכל יום עומד גם בפני עצמו. כששמעתי את זה נזכרתי במדורה ההיא עם גל, ואיך בכל פעם האש עיצבה את צורתה באופן אחר. המדורה בערה בהמשכיות אבל באף שלב לא נראתה כפי שנראתה קודם, כל רגע היה רגע חדש.
ואתם, חובבי המדורות, אם יש כמוכם בעולם, אני מזמינה אתכם לכתוב לי במייל או בפייסבוק. אולי נתכנס יום אחד לאיזו אספת חברים סביב מדורה מדברית רוחשת, נחקור יחד את הרגעים שמתגלים ביופיים הנדיר מבעד לגחלים הלוחשות.
