תשמעו סיפור, לפני שבועיים בערך התפרסמה בעיתון הארץ ביקורת על הספר החדש שלנו "יום אחד באוקטובר". את הביקורת כתבה מבקרת ספרות שהיא גם סופרת מוכשרת בעצמה. כשפתחתי את הביקורת שלה, ראיתי שזו בעצם ביקורת כפולה כזאת, שמשווה בין שני "ספרי גיבורים" שיצאו לא מזמן, ספר אחד שלנו, וספר נוסף שיצא בהוצאה אחרת. אוקיי. אני זוכר שהתרגשתי מאוד לפני שהתחלתי לקרוא. כי ידעתי שיש פערים עמוקים ומהותיים בין הספר שלנו לספר השני. קראתי את שניהם כמובן (את הספר שלנו אפילו כתבתי חחחח). אבל כשקראתי את הביקורת שלה הרגשתי, ממש הרגשתי בכל הגוף – שהאישה שכתבה את הביקורת הזו לא באמת קראה את הספר שלנו. תאמינו לי, סופר מרגיש כשמישהו כותב על הספר שלו בלי לקרוא.
וחשוב לי להדגיש – זאת בכלל לא הייתה ביקורת רעה. המבקרת לא כתבה שום דבר שלילי על הספר שלנו. היא לא השמיצה אותו בכלל. זו הייתה ביקורת "סבבה". רוב הטקסט שלה הוקדש לרקע עיוני על ספרות עדות, ולהשוואה בין ההקדמות של שני הספרים (היא גם ציינה שבספר אחד יש תמונות ובספר אחר יש מרקרים, כך שניתן לשער שהיא גם רפרפה על הספרים). אבל ספר זה לא רק הקדמה ומרקרים. ספר זו יצירה בת עשרות אלפי מילים, מילים שנכתבו בעמל רב, בחרדת קודש, ומתוך כבוד גדול לקוראות ולקוראים. ואני הרגשתי, ממש הרגשתי בכל הגוף שלי ובכל הלב שלי! שהיא לא קראה את הספר. מה אני אעשה! אני מאמין שכל מי שכן קרא את הספר שלנו ואת הספר השני, יוכל לקרוא את הטקסט שלה ולהבין, בתוך שניות ספורות, על מה אני מדבר. יש בביקורת הזו משהו מאוד מוזר. ומאוד לא מכבד. זה מה שהרגשתי כשקראתי את הטקסט שהתפרסם.
אז בלהט הרגע, מתוך האכזבה והתסכול שלי, עשיתי גם אני משהו מאוד מוזר ומאוד לא מכבד. השגתי את המספר של המבקרת, ופשוט התקשרתי אליה כדי לשאול אותה אם היא קראה את הספר שלנו. אני לא גאה בזה, פאסון זה לא הצד החזק שלי. אבל זה מה שעשיתי. זאת האמת. פשוט התקשרתי אליה, והצגתי את עצמי, ושאלתי את השאלה שלי. והמבקרת התרעמה בשיחה שלנו על עצם השיחה. היא אמרה לי שהיא מאוד לא מעריכה את זה שהתקשרתי אליה כדי לשאול את זה. ואני אמרתי לה שאני מאוד לא מעריך את זה שהיא כתבה ביקורת על ספר בלי לקרוא אותו! וגם נימקתי והסברתי את טענתי. הסברתי איך אני יודע שהיא לא קראה את הספר.
והמבקרת אמרה לי שהיא דווקא כן קראה את הספר! היא הסבירה לי שהיא חוקרת ספרות עדות, ושהיא מומחית בנושא, ואני אמרתי לה, אוקיי מעולה הכול טוב, אבל רק תגידי לי אם באמת באמת קראת את הספר שלנו, או שסתם רפרפת עליו, זה הכול. שאלתי אותה, אם קראת את הספר, איך כתבת ששני הספרים האלה דומים, הרי הספרים האלה כל כך שונים זה מזה! והמבקרת אמרה, שהספרים דומים בכך שהם ספרי עדות. ואני אמרתי אוקיי. והמבקרת אמרה, אני מאוד לא מעריכה את זה שהתקשרת.
זו הייתה שיחה לא קצרה, וגם לא נעימה. אבל אני שמח שהתקשרתי אליה. סופר מרגיש כשמישהו כותב על הספר שלו בלי לקרוא אותו. וחשוב לי להדגיש שאין לי שום בעיה עם ביקורת. להפך. כבר זכיתי לספוג לא מעט השפלות וביזיונות על כל מיני פרויקטים שכתבתי וביימתי. אפילו כאן בעיתון הזה. בסדר, אין מה לעשות זה חלק מהביזנס. כל עוד כותבים לגופה של יצירה – אני אפילו בעד. אבל כשמישהי כותבת בעיתון "ביקורת" על ספר שעליו עבדנו חודשים ארוכים בלי לקרוא אותו באמת. ובכן, זה נראה לי דבר הזוי במקרה הטוב, ומזלזל במקרה הרע. אוריה מבורך שותפתי ואני עבדנו כל כך קשה על הספר הזה. שפכנו עליו כל כך הרבה דמעות. המינימום שאפשר לבקש ממבקרת ספרות מכובדת, זה שהיא תקרא את הספר לפני שהיא כותבת עליו. זאת דעתי.
במשך חמישה ימים ארוכים, מאז שהתפרסמה הביקורת ההיא ב'הארץ', הסתובבתי בעולם עם תחושה כזאת של כעס ותסכול. נעלבתי מהזלזול של המבקרת, ושל עיתון הארץ. והתביישתי גם בעצמי, בזה שהתקשרתי אליה ככה, כדי לתבוע ממנה תשובות. זה לא התפקיד שלי. ואין בזה קלאס. ואני מאוד מתאמץ להיות בן אדם עם קלאס. בקיצור מה אני אגיד לכם, התבאסתי מאוד מכל הסיפור הזה. הקנאה והכבוד והתאווה מוציאים את האדם מן העולם.
אבל אז, ביום חמישי, קיבלתי הודעה ממיכל היחצנית של הספר שלנו. וזה מה שהיא כתבה, ברצף נפלא כזה של מלא הודעות קצרות – "בשישי הקרוב. אתם תראו. שהספר שלנו. מקום ראשון. ברשימת רבי המכר. של כל הארץ". ככה היא כתבה. מילה במילה. ועוד לפני שהספקתי לכתוב שאני לא מאמין, מיכל הוסיפה – "ותודה למוסף הספרים של הארץ, שהביאנו עד הלום".
ואני נשמתי רגע את העובדה שהספר שלנו הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר. וחשבתי לעצמי, שאם באמת הביקורת שהכי עצבנה אותי, היא גם זו שגרמה לספר שלנו לזנק לראש הטבלה. אני באמת כבר לא מבין שום דבר על כלום. ובאמת זה היה הרגע שבו, אחרי ימים ארוכים של מתח מוזר בגוף, סוף סוף קצת נרגעתי. תודה לעאל.
