זה לא היה אמור לקרות ככה. כך חשבתי כשהבטתי בטלפון האהוב שלי עובר ניתוח לב פתוח על משטח סיליקון מרופט בחנות טלפונים רעועה ברחוב ירושלמי צדדי.
אני לא אחד שנהרסים לו טלפונים, וגם לא נגנבים, אובדים או מתפוצצים. כל סמארטפון שקניתי, מהראשון אי אז בשנת 2012 ועד היום, הוחלף בזכות, לא בחובה. הטלפונים הישנים תמיד נשלחו לפנסיה מכובדת במגירת האלקטרוניקה, שם הם בילו את שארית חייהם בנעימים אלא אם חבר או קרוב משפחה היה זקוק בדחיפות למכשיר חלופי – ואז הם זינקו לפעולה כמו גיבור אקשן מבוגר שנדרש לשוב למשימה אחת אחרונה.
אומרים שכל שיא עתיד להישבר וכל רצף בהכרח יתפורר, וכך היה גם הפעם. במוצאי יום העצמאות, אחרי שהאורחים הלכו ועשן העל־האש התחיל להתפזר, הגוגל פיקסל 7 האהוב שלי החליק ונפל אל כיור מלא במים. הוא היה שם לשנייה, לא יותר. הוא אפילו לא לגמרי נכנס למים, למעשה רק חצי ממנו נרטב. וגוגל, כמו כמעט כל חברת טלפונים גדולה אחרת בשוק, מבטיחה שמכשיר הדגל שלה עמיד בפני כמות די מכובדת של מים – אם כי, משום מה החברות האלו בכל זאת תמיד טורחות להזהיר משתמשים לא לנסות להרטיב את הטלפון בשום צורה.
בהתחלה אכן נראה שהוא עבר את טבילת האש הזו בשלום, ואפילו לא היה צורך בשקית מלאה באורז ושאר טיפולים אלטרנטיביים. אולם עד מהרה דברים התחילו להתדרדר. המסך החל לרצד, ואז לבצע פעולות באופן עצמאי כאילו רוח רפאים החליטה להקים בו מאחז. הפיקסל התחיל להתחמם, ואז התחמם עוד יותר. כל עדשת המצלמה התמלאה באדים. בהצתה מאוחרת משהו כיביתי אותו – אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
ניסיתם פעם למצוא בדחיפות מעבדת טלפונים פתוחה ביום העצמאות? זה קצת כמו לחפש וטרינר, אבל הפעם זה לא רקסי, מיצי או בארק רופאלו מתנשמים בכבדות במושב האחורי אלא המכשיר שמכיל את כל החיים הדיגיטליים שלכם. כן, יש גיבויים. נכון, מעט מאוד מהמידע על הטלפון הזה היה קיים רק על הטלפון הזה, אבל כשהטלפון קודח מחום, היגיון קר בכלל לא נכנס למשחק.
כל החנויות בסביבה היו סגורות, וכך גם בשכונות הסמוכות. רגע לפני שהתייאשתי, חשבתי לעצמי שיש מקום אחד בירושלים שהגיוני יותר מכול שיהיו בו חנויות שפתוחות מצד אחד, ומסכימות להתעסק עם טלפונים טרפים ומשוקצים – כיכר הדווידקה במרכז העיר, שמארחת בערך 500 חנויות קטנות של חרדים שכולן נראות בדיוק אותו הדבר: פרסומות שמודיעות על הטלפון הכשר החדש והמשוכלל, על דרך חדשה לחסום הודעות או על אפליקציה שמסננת את כל מה שהוא לא ואטסאפ, וכמובן גם קופסאות על גבי קופסאות של סמארטפונים זולים לכל הקרימינלים שרוצים את הדבר האמיתי.
כל החנויות היו סגורות מלבד אחת, אור בקצה הרחוב, יותר דוכן מחנות אמיתית. כיחידה שפתוחה, היא גם הייתה עמוסה; לא היינו היחידים שהתייצבו מול הדלפק שמוצב כמעט על המדרכה והנחנו עליו את הטלפון הגוסס בתחינה לישועה. המוכר הצעיר התפנה מעיסוקיו האחרים, העיף מבט על המכשיר והכריז: "אני יכול לנסות לפתוח, אבל אם הוא הולך זו לא אחריות שלי". הראש שלי הלך לקלישאה הדיסטופית של רופא בחלוק לבן מוכתם שיושב ומעשן בסמטה חשוכה לצד מגש כלי ניתוח שכולל חפיסת סיגריות ומסור חשמלי. אבל הפיקסל בוודאי ימות אם נחכה עוד. הנהנתי.
בפיזור אופייני לחנות־דוכן שכזו, המוכר אסף ציוד שבחלקו נראה מקצועי יחסית (סט חדשני של מיני־מברגים אוטומטיים) ובחלקו נשלף מארגז משחקים לילדים (קלף משחק שיחק תפקיד חשוב בניתוח). אט־אט נחשפו בפנינו הקישקעס של הטלפון, כשעוד ועוד חלקים אלקטרוניים נפתחים ויותר ויותר ברגים קטנטנים נשלפים ומתפזרים על הדלפק. מדי פעם הוא נעצר להצביע על נקודה לחה פה או על כמה טיפות שם. "הממ, קורוזיה", פסק בידענות, ואני הנהנתי. קורוזיה, סבבה, אפשר להציל?
התשובה, התברר, הייתה לא ולא. בעוד שהטלפון הצליח בערך להתעורר אחרי יותר משעה של עבודה, המסך הושבת לחלוטין. לא ברור אם בגלל המים או הניתוח. אחרי הדיפת הצעות מרובות לרכוש את אחד הסמסונגים הזולים שהופיעו למכירה (ונחטפו על ידי קונים אנונימיים במהלך שעת הניתוח), נטלתי את הגופה בלב כבד ושבתי לביתי.
למחרת הזמנתי טלפון חדש. הגיבויים שוחזרו והמציאות כמעט חזרה לעצמה. קריאה נרחבת ברשת הביאה אותי למסקנה שאחרי כל ההצהרות על הגנה, אף חברה לא באמת מתחייבת שהמכשיר שהיא מייצרת ישרוד אפילו טיפה אחת של נוזל. כלומר, במקרים רבים הטלפון ישרוד אבל זו לא הגנה אמיתית ובוודאי שלא במאה אחוז מהמקרים. ספירת "שנים ללא טלפון הרוס" התחדשה, ואני מקווה שהפעם נצליח לשבור אפילו את השיא הקודם.
והפיקסל הרטוב? הוא מושבת כבר שבוע בשקית זיפלוק מלאה באורז. מי יודע, אולי הוא יקום מהמתים.
לתגובות, המלצות, משחקים (ומשלוח כמה טונות אורז) שלחו לנו ל–X ל: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
