חיים ואביעד הכירו מגיל אפס. הם גרו באותו רחוב, בניין ליד בניין. אביעד היה גדול מחיים בחודש וחצי בדיוק, כך שהם היו יחד באותו גן אצל מאירה הגננת המיתולוגית ושיחקו יחד באותו ארגז חול שבאותה גינת משחקים ואספו יחד קרשים למדורת ל״ג בעומר באותה חבורה והתפללו באותו בית כנסת בשבתות.
אהרון, אבא של חיים, היה ידיד טוב של מרדכי, אבא של אביעד, וציפי, אמא של אביעד, הייתה בחוג ההתעמלות עם לאה, אמא של חיים. בפורים הם היו שולחים משלוח מנות זה לזה והולכים לשטח העפר שמאחורי המתנ״ס ומפוצצים שם נפצים ובסוכות הם היו מכינים קוישיקלך וטבעות כאלה לאגוד את הלולב ופותחים דוכן מאולתר מחוץ למקווה הגברים ועושים קופה יפה ומתחלקים בכסף שווה בשווה. חיים ממש זוכר איך שנה אחת הם הרוויחו 96 שקלים וחילקו 48 לכל אחד וחיים קנה בכסף הזה כדורגל ואביעד קנה ספר של השביעייה הסודית.
כשהגיעו לכיתה א׳ הם התפצלו. חיים המשיך לתלמוד תורה בבית וגן ואביעד המשיך לממ״ד בשכונה, אבל זה לא הפריד ביניהם והם המשיכו להיפגש מדי יום אחר הצהריים וקפצו להתארח אחד אצל השני ושיחקו יחד כדורגל ודיברו על השביעייה הסודית ובנו מחנה מרפסודות על העץ ליד המכולת של עוזי.
ככה עברו השנים. הבדלי המגזר בין שני החברים לא הפריעו להם. או ליתר דיוק, הם בכלל לא התעכבו עליהם. כשאביעד עשה בר מצווה והתחיל ללכת עם התפידנית שלו לכל מקום חיים לא שאל אותו מה הקטע של הצנצנת המוזרה הזו, הוא קיבל את זה שככה נהוג בעולם של אביעד, סמל סטטוס הוא סמל סטטוס. וכשחיים עשה בר מצווה והתחיל להסתובב עם מגבעת וחליפה אביעד לא התרגש במיוחד ולא ניסה להבין מה הקטע של אביזרי הלבוש התמוהים האלה.
על אף ששניהם היו בחורים רציניים מאוד, שוני הוא שוני, וחבר׳ה הם חבר׳ה, ומגזר הוא מגזר, ולכל הדברים האלה יש משמעות מכרעת בחיים. אט–אט נפערה תהום בין חיים לאביעד
אבל אז הגיע גיל ההתבגרות. ובגיל ההתבגרות קורים כל מיני דברים, והטיפשות הקיומית בשיאה, ותחומי העניין מתרחבים לכל מיני אזורים ובכלל, היומיום בישיבה של חיים היה שונה שוני מהותי מהיומיום בישיבת ההסדר של אביעד. על אף ששניהם היו בחורים רציניים מאוד, שוני הוא שוני, וחבר׳ה הם חבר׳ה, ומגזר הוא מגזר, ולכל הדברים האלה יש משמעות מכרעת בחיים. אט־אט נפערה תהום בין חיים לאביעד והם כמעט לא התראו יותר חוץ מבשבתות שבמקרה שניהם באו לבקר את ההורים ואז הם היו נפגשים בבית הכנסת של ילדותם ותמיד היו נשארים לדבר קצת אחרי התפילה ולשמוע זה על חייו של זה, ואז, גם כשמרחק רב היה ביניהם, הם תמיד הרגישו עמוק בלב איזה דוק של חברות אמיצה שעוד היה קיים. משהו שכנראה היה מושרש עמוק בדי־אן־איי שלהם. משהו כזה שלמרות כל הפערים החיצוניים והפנימיים – נשאר טבעי ולא שיפוטי וחברי על־אמת. וזה חוץ מהאהבה העמוקה של שניהם לשירים של מאיר אריאל ז״ל שהם ידעו לדקלם בעל פה מתוך שינה ותמיד איכשהו השיחה שלהם הייתה מגיעה לזה.
בשבת האחרונה שחיים ואביעד התראו, חיים סיפר שהוא בדיוק סיים עכשיו איזה שידוך עם בחורה שהוא די חיבב, אבל היא משום מה החליטה לנפנף אותו אחרי ארבע פגישות. ואביעד סיפר על איזה הזוי זה היה להיות בתוך עזה חודשיים ברצף ואיך באיתור שבו הם התמקמו היה חלון גדול ולפעמים הוא היה מסתכל דרכו ומחכה שתחלוף בשמיים ציפור אבל אף ציפור לא הייתה חולפת במשך שעות. וככה לקראת סוף השיחה אביעד שאל את חיים אם בא לו פעם בשבוע ללמוד ככה ביחד בחברותא בטלפון. וחיים, שלרגע היה מופתע מההצעה של אביעד, לא היסס וכמובן הסכים.
הם קבעו ללמוד מסכת חגיגה. ובאמת, ביום שלישי בערב חיים לקח מאוצר הספרים גמרא מסכת חגיגה ויצא מבית המדרש למרפסת של הישיבה, וחיבר לפלאפון הכשר שלו אוזניות, וסידר לעצמו כיסא וסטנדר והתקשר לאביעד שבדיוק חזר מריצה והספיק להתקלח ולקח גם הוא גמרא מסכת חגיגה שקנה בצהריים מהחנות בירידה לקינג ג׳ורג׳ והניח אותה על שולחן הכתיבה שלו והכין לעצמו קפה שחור וענה לשיחה הנכנסת מחיים, ואז רגע לפני שהתחילו ללמוד, חיים שאל את אביעד, תגיד, למה התכוון מאיר אריאל בשורה ״זה עוד ירוק, חרדו עיניה החומות״? ואביעד פיזם לעצמו במהירות את השיר ״פלוגה בקו״ מהתחלה, ואמר, ״וואלה, שאלה טובה, אין לי מושג״. ושניהם הרהרו קצת וניסו להעלות כל מיני סברות והשערות בפשט של השיר ולבסוף, אחרי שלא מצאו תשובה מספקת צללו לדברי המשנה הראשונה של מסכת חגיגה.
