הוועדה למינוי דיינים צפויה לבחור בתקופה הקרובה לפחות 15 דיינים חדשים שיכהנו בבתי הדין הרבנים. למינויים אלה יהיו השלכות רחבות על למעלה מ-100,000 אזרחים שפוקדים את בתי הדין מידי שנה, מתוכם כ-10,000 זוגות שפותחים בהליך גירושין ועשרות אלפים נוספים שמוצאים עצמם במסדרונות של מערכת המשפט הדתית בישראל בנושאי ירושה, חקירת יהדות או ענייני מעמד אישי.
גם אם נתעלם מכך שמינויים אלו נעשים במחטף, חודש בלבד לפני סיום כהונתם של הרבנים הראשיים וכמעט שנה לאחר מועד סיום כהונתם המקורי, יש עניין נוסף, משמעותי עוד יותר. מבדיקה שערכנו בארגון עתים, למעלה משליש מהרבנים המועמדים לדיינות קשורים בקשרי משפחה לבכירים בממסד הדתי ולדמויות משפיעות בעולם הדתי. אני מעריך, לצערי, שבקרב הדיינים שייבחרו, אחוז קרובי המשפחה יהיה אפילו גבוה יותר. חלק גדול מהמועמדים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להתמנות הם בנים, חתנים, בני דודים וחברים קרובים של דיינים בבתי הדין בהווה ובעבר. במקום להיות מגדלור לאמות מידה וניקיון כפיים, הפכו בתי הדין הרבניים לעוד מפעל למינוי מקורבים.
הן המסורת הדמוקרטית והן המסורת היהודית מסתכלות בצורה לא חיובית על נפוטיזם, וקידום המינויים האלה יהיה כתם מכוער על הרבנות ועל עתידם של הדיינים הללו.
בדף היומי של היום (בבא מציעא פח עמוד ב) אנחנו לומדים על שני תלמידי חכמים צעירים, שניהם היו בנים של מנהיגים יהודים גדולים, ועל ההזדמנות החד פעמית שהם קיבלו להתמנות במהירות לתפקידים מובילים בבית המדרש. בגמרא שם מסופר על רבי יהודה (בנו של רבי שמעון בן גמליאל) ועל רבי אלעזר (בנו של רבי שמעון בר יוחאי) שהרשימו את תלמידי החכמים יושבי בית המדרש בחוכמתם וביכולותיהם. בעקבות כך, ביקשו החכמים לקדם את שני התלמידים הצעירים לקדמת בית המדרש. לפי הגמרא, התלמידים הועלו ממש "מהרצפה", כלומר, מתחתית דירוג המעמדות בבית המדרש אל המושבים המובילים. אבל כעת הגמרא מספרת לנו שלא הכל הלך חלק. רבי שמעון בן גמליאל, שהיה מודע היטב ליכולותיו יוצאות הדופן של בנו, דרש להוריד את בנו ב"דרגה", וזאת מחשש לעין הרע – חשש שמא הקידום ייראה כקידום לא נקי, שנעשה רק בגלל מעמדו של האב. למעשה, בעקבות דרישתו של רשב"ג רבי יהודה אכן הורד בדרגה. נזכיר שאותו ר' יהודה, התמנה בסוף לנשיא בזכות יכולותיו האישיות.
כמה רחוק הגיעה המורשת היהודית! רשב"ג החליט להחמיר על עצמו לצורך "והייתם נקיים מה' ומישראל", וכיום המסורת במוסדות הדת היהודיים היא בדיוק להפך. נדמה, לצערנו, שאם למועמד אין קרבה משפחתית, הדרך שלו למעלה כמעט חסומה.
במיוחד בימים אלה, ראוי היה שכל האבות, החותנים, הדודים, בני הדודים והגיסים, למעשה, כל בני המשפחה של המועמדים לבתי הדין הרבניים, יבקשו מקרוביהם להמתין עם הגשת המועמדות, ולו בגלל מראית עין. לא ניתן להשלים עם מציאות כזאת שמחזקת את הפוליטיקה הקטנה בשירותי הדת ומרחיקה, עוד, את הציבור הכללי מהיהדות.
