הכל עוסקים כיום בסוגיית "היום שאחרי" ברצועת עזה. מימין דורשים ריבונות והתיישבות, משמאל את הכנסת הרש"פ לעזה, וכולם תולים זה בזה את האשמה בדשדוש הבטחוני. רוב הציבור ומנהיגיו אינם רוצים או שמא אינם יכולים, להפנים את האמת המרה מזה שנות דור. הסוגיה הפלסטינית בכלל, והעזתית בפרט, חסרת פתרון לטווח ארוך, וכלל האופציות המוצעות לא תחזקנה מעמד אלא תהיינה בגדר אקמול לחולה סופני.
עם ישראל ומנהיגיו, מהמרכז מהימין הרך ומהשמאל הציוני גם יחד ,פיתח תפיסתה מדינית -ביטחונית מורכבת בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני וביחס לשאלות הליבה המעצבות את חיי המדינה מיום היווסדה. העלייה ברמת החיים של העשורים האחרונים והפיכתה של ישראל לחלק מהמערב, חידדו את עוד יותר הדיסונס הבלתי פתיר של המדינה היהודית -דמוקרטית. ליבה במערב אך חיי היומיום שלה מתנהלים בסבך המזרח התיכון הערבי.
מורכבות זו לצד השאיפה לנירמול החיים בנוסח הדמוקרטיות המערביות כמעט בכל מחיר כמו גם אימוץ ולו חלקי של הנראטיב הפלסטיני ע"י חלק מהאליטות מחד, רצון לחיכוך בכל מקום בשם הצדק ההיסטורי מאידך, וחוסר ידע והבנה מספקת את התרבות הדת והשפה הערבית-איסלאמית המשותפים לשני המחנות יחד, הובילה להתבצרות אידיאולוגית מחנאית המבוססת בעיקר על משאלות לב ופנטזיות, ולסינדרום לאומי של הדחקה ועימה גם הכחשת המציאות. וכך, לאחר 76 שנות עצמאות, מצאה עצמה ישראל נאבקת שוב על גבולות 48, מתקשה להתמודד בהצלחה עם אתגריה הביטחוניים, ונותרת כמעט ללא מטריית הגנה בינ"ל.
הסוגיה הפלסטינית בכלל ובפרט העזתית הרלוונטית כרגע, והעדר ההפנמה הישראלית של השינוי במצבה האסטרטגי של ישראל וחולשתה אל מול טבעת החנק האיראנית סביבה, מחדדים שוב את העימות הפוליטי בין המחנות, והפעם בסוגיית היום שאחרי ושאלת השליטה ברצועה ע"י הרשות הפלסטינית.
לטעמי ומבלי להפחית בחשיבות הדיון בעניין, ניכר כי דבר לא השתנה וכי בהעדר פתרונות שוב מופרחות לאוויר אפשרויות המבוססות על ניתוח האינטרסים של הצד השני לו היינו במקומו. וכך שוב מוצעת הרש"פ המושחתת והנגועה בטרור, השורדת תודות לכידוני צה"ל, בשיתוף המצרים (שאפשרו לחמאס להתעצם) וכוחות שלום בינ"ל בעלי יכולת ומוטיבציה נמוכה ביותר, לתפקיד ניהול הרצועה, ובפועל, כפרוקסי ישראלי לטיפול בקללת עזה. אגב, הרעיון זהה בעניין עיסקת חטופי עזה, תוך הפרחת סיסמאות כי צה"ל יידע להתמודד עם כל עיסקה יהא מחירה אשר יהיה (והוא לא).
באופן דומה ניתן לקבוע כי הרעיונות בדבר התיישבות מחודשת ברצועת עזה, חרף העוול המוסרי והאיוולת שהיו כרוכים בתוכנית "ההתנתקות" שנהנתה כזכור מקמפיין אגרסיבי מצידה של האליטה הביטחונית והפוליטית דאז, אינם ריאליים כיום. מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל , לצד המתחים החברתיים שהתפרצו בה בשנה האחרונה לכדי עימות בואכה מלחמת אזרחים חלילה, לא יאפשרו את יישומה כעת. המיטב שאליו יש לחתור כרגע וגם הוא בסימן שאלה, הינו שליטה ביטחונית קבועה ברצועה או בחלקים ממנה. מבורך בעיניי כי רעיון ההתישבות יהודהד ע"י שוליים אידיאולוגיים, אך הוא אינו יכול להיות חלק משיח מלכד פוליטי שכה דרוש לכולנו כאוויר לנשימה.
מדוע חלקים נרחבים בקרב הציבור ממשיכים לדבוק בדוקטרינות שהתנפצו שוב ושוב אל קרקע המציאות ולקוות כי הפעם תוצאתן תהיה טובה יותר? ייתכן אגב ויש בכך מן החיוב, ואלמלא סינדרום ההדחקה הלאומי, רבים היו נוטשים את הספינה ושבים לנדוד בעולם כמנהג היהודים במשך 2000 שנות גלות. בכל אופן דומה כי הסיבה נעוצה בעיקר בשל המלחמה על הזהות הישראלית בין השבט האמוני- מסורתי השם יהבו באלוהי ההיסטוריה ובצור ישראל, לא תמיד עם קשר הדוק למציאות, לבין השבט החילוני הקטן יותר מספרית אך בעל המשקל הסגולי המשמעותי יותר, המתקשה להתמודד עם אי הרציונליות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהיותו תיאולוגי בעיקרו.
מה השתנה מתקופת דור מקימי המדינה? המון. למעט חברי "ברית שלום" שהבינו את הקושי הבלתי פתיר כמעט (הם שגו בהצעת הפתרון הדו-לאומי כמובן) בכינונה של מדינה יהודית במזרח התיכון האיסלאמי, הרוב היה אופטימי בדבר האפשרות להרגיל את הערבים לקיום הציוני באזור. תאמרו: אם כך כיצד הגענו לשורת הסכמי שלום עם שכנותינו הקרובות והרחוקות? אכן ערכם חשוב ביותר אך הם כל כולם שניים בחשיבותם לסוגיה הפלסטינית, וכולם תלויים בה.
טור של ייאוש? חלילה. נהוג לומר שהדרך לריפוי עוברת דרך הכרת המצב והפנמתו. התיקון הראשון ההכרחי של כלל החברה הישראלית אינו טמון ברכש של עוד טייסת, צוללת או דו"ח ועדת חקירה זו או אחרת, אלא בשילוב נכון ומאוזן של שני הממדים, האמוני והרציונלי וביציקתם למשמעות חדשה של "יהודית-דמוקרטית". כשזה יקרה, ישראל השבטית תוכל להתמודד כהלכה מול האתגר הפלסטיני, לשרטט לעצמה קווים אדומים מוסכמים גם ריאל פוליטיים וגם לאומיים, ולהפסיק לאחוז בתיאוריות משיחיות סביב רעיון ה- "עכשיו", הן מימין והן משמאל .
האם זה יקרה בטווח הנראה לעין? הסיכוי כרגע אינו גבוה, וייתכן כי נאלץ כולנו לעבור עוד מס' חוויות לאומיות טראומתיות פנימיות וחיצוניות כאחד, בכדי להגיע ל"נורמליות" לאומית טבעית המאפיינת את רוב אומות העולם.
אופטימיות? בהחלט, אין לנו אופציה אחרת.
