לפי כל הסקרים, העם רוצה בחירות. רובו סבור שהממשלה הנוכחית כשלה במבחן האיום באוקטובר, ומבקש להחליף אותה. הוא רק לא נכנס לפרטים טכניים, מתי בדיוק, מפני שהסוקרים מסתפקים בשאלה כללית: האם אתה בעד או נגד בחירות. הם לא טורחים לציין שבישראל אין בחירות בזק, כמו שיש בבריטניה (30 יום). שלושה חודשים לפחות עוברים בין פיזור הכנסת לפתיחת הקלפיות. מי יודע כמה זמן נוסף יידרש כדי להקים ממשלה חדשה.
הרי לפי שעה אין מועמד מוביל להחלפת נתניהו. סביר להניח שמספר מועמדים יתכתשו ביניהם על הכתר אחרי פרסום התוצאות, ייתכן שגם נתניהו עצמו, וחלילה ניאלץ ללכת שוב לבחירות. כבר היינו בסרט האימה הזה כמה פעמים בחמש השנים האחרונות. האם אזרחי ישראל באמת סבורים שחיזבאללה וחמאס ימתינו בסבלנות עד שנשלים את ההליך הדמוקרטי? הם לא ינסו לשבש ולנצל אותו?
זאת ועוד, בתקופת בחירות ובימים של המו"מ הקואליציוני, ראש הממשלה האמיתי הוא היועץ/ת המשפטי לממשלה. לפי המנהג הרווח בישראל, הוא מצמצם אז למינימום את דרגות החופש של הממשלה גם בתחום הביטחוני והמדיני. בבחירות 2019 ב' כבר קרה שהיועץ מנדלבליט מנע למעשה מנתניהו לצאת לפעולה נרחבת בעזה, בתגובה על ירי חמאס לאשדוד. אין כמעט ספק שגם היועצת בהרב־מיארה לא תאפשר לממשלת מעבר נוספת בראשות נתניהו נקיטת מהלכים דרמטיים מול פני האויב. אולי אף בג"ץ יתערב. מי שתומך בבחירות מפני שהוא משתוקק להחליף כבר את נתניהו, משמאל או מימין, אמור אפוא לקחת בחשבון את התסריט הקודר הזה: מדינה בלי ממשלה במצב מלחמה.
כמובן, היה טוב אילו נתניהו היה נעתר להכריז בהקדם שהוא מסכים לבחירות בתחילת 2025 או לפחות עד אמצע 2025, ומתמקד בינתיים במאמץ הניצחון על חמאס ובהשגת פתרון מושכל מול חיזבאללה. הכרזה כזאת תבטיח לנו תקופת מעבר פוליטית רגועה יחסית, ודאי אם גנץ ואיזנקוט ינצלו אותה כדי לחזור בהם מהרעיון המופקר של פרישה עכשיו, קל וחומר אם ליברמן וגדעון סער יצטרפו לממשלה. דא עקא, נתניהו מסרב בתוקף לעסקה שכזאת. כישרון הדחקה עצום מאפשר לו לנסות להמשיך עד סוף 2026, במלאת ארבע שנים לבחירות הקודמות. זה מקומם, זה מדאיג ומדאיב, אך עולה בקנה אחד עם כללי המשחק. בספר החוקים אין סעיף של חובת הקדמת בחירות במקרה של מלחמה. הימין ניצח בבחירות שהתקיימו לפני כשנה וחצי בלבד, נתניהו קיבל את אמון הכנסת, ולפיכך רשאי לכהן בתפקידו כל עוד ממשלתו לא הופלה בהצבעת אי אמון.
לפי הסקרים והיקף ההפגנות, הציבור מודע לכך. הוא רוצה בחירות, אבל לא הפיכה. בהנהלת אוניברסיטת תל־אביב משתעשעים בתסריטים של תאונת מסוק עם נתניהו בפנים, אבל הציבור לא שם. אחוזים בודדים שותפים לחרחורי המרי המפורשים של אהוד ברק, יאיר גולן ושקמה ברסלר. "אף 64 איש לא יעמדו בדרכנו, אי אפשר לעצור עם שלם", הכריזה הפרופסורית הממרידה למחרת הפגנה דלילת משתתפים מול הכנסת, "נסביר לממשלה שאנחנו לא חלק מהמשחק הזה".
אריה גולן ראיין אותה בנעימים ברשת ב'. תאגיד השידור הציבורי מתקשה להסתיר את אהדתו הרבה ל"מחאה" ול"מוחים", לשון נקייה לקבוצה כוחנית קטנה שמשתוקקת להעביר לרחוב את ההליך הדמוקרטי בישראל. יחד עם ערוצי 12 ו־13, התאגיד פורס חסות על חוסמי כבישים מקצועיים, שמאז הקורונה הנהיגו בארץ מסורת מוצ"שית של הפרות סדר, שבוע אחרי שבוע, באמתלות מתחלפות. כלי התקשורת הממוסדת מקדישים ל"מחאה" תשומת לב כבירה, הרבה מעבר לנפח כוח האדם האמיתי שלה. הם משדרים בשקיקה דברי בלע שמושמעים בהפגנות, כולל גידופי שוק ממש. הכול כדי ליצור מצג שווא של התקוממות עממית נרחבת, כאילו כמעט כל אזרחי ישראל שותפים לתאוות האחים לנשק להעיף לאלתר את הממשלה בשיטה בסטיליאנית. עיתונאים שמעולם לא מחו על אלימות שוטרים נגד חרדים או מתנחלים, מתחלחלים כשהמשטרה מפעילה קצת כוח נגד חוסמי איילון סדרתיים.
ברסלר ושות' מבקשים להכניע את הממשלה לא מכוח היותם שגרירי רצון העם, הם ממש לא, אלא מכוח הנזק שהם מאיימים לגרום למדינה אם דרישותיהם לא יתמלאו. זוהי המהות של "ימי השיבוש" ושל הקריאות החוזרות ונשנות "לשרוף את המדינה". כזה בדיוק היה גם הרציונל האסוני מאחורי הסרבנות באביב־קיץ 23'. די מדהים שמפלגה המתגדרת בתואר "המחנה הממלכתי" נכנעת להתנהלות האנטי־ממלכתית של החבורה האנרכיסטית הזו, כשחמאס עדיין מבוצר ברפיח ונסראללה כותש את מטולה והסביבה. הרוב הדומם והלא חוסם עשוי לבוא איתם חשבון כשהקלפי תיפתח סוף סוף.
