נפתח במעט פורמליסטיקה. "חוק יסוד הצבא" קובע כי "ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". לעומת זאת, השב"כ כפוף בחוק לראש הממשלה, וראשו ממונה "בידי הממשלה, לפי הצעת ראש הממשלה". החוקים הללו בחלקם לקוניים וכתובים בשלומיאליות, ובהחלט יש מקום לרוויזיה בהגדרות המדויקות של סמכויות הממשלה והשרים. ועדיין, בנקודה זו ייאמר לזכותם שהם ברורים: הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון גלנט, ראש השב"כ – לנתניהו.
למרות זאת התברר בשבוע שעבר שגלנט מנהל שיחות אסטרטגיות חשאיות עם ראש השב"כ רונן בר. כך התנהלה על פי הדלפה השיחה שבה התגלה הדבר: "קיימנו דיון אצל שר הביטחון", אמר רונן בר, "שלקח בחשבון את כלל הגזרות והשיקולים". נתניהו השתומם: "מה? אתם מקיימים דיונים אסטרטגיים אצל שר הביטחון?" המענה המזלזל היה: "איזו שאלה? בוודאי". נתניהו: "עד כמה שאני זוכר השב"כ והמוסד כפופים לראש הממשלה". כאן התעורר גלנט: "אתה אוסר על שר הביטחון לקיים דיונים אסטרטגיים? מי יקיים אותם בדיוק אם לא אנחנו?" נתניהו ענה: "דיונים אסטרטגיים מקיימים רק כאן", אבל גלנט השיב: "כל פעם שתקיים דיונים אסטרטגיים אנחנו נגיע מוכנים, מחובתי לקיים דיונים כדי לבוא לכאן מוכן. הבעיה היא שאתה לא מקיים דיונים כאלה".
הדיון התמוה הזה מקפל בתוכו את האירוע המשמעותי ביותר שהתחולל בישראל בשנים האחרונות. סביר להניח שברור כמעט לכול שדיון דומה לא יכול להתנהל בשום דמוקרטיה מתפקדת. איך הוא אפשרי בישראל? התשובה טמונה במענה של גלנט, שמעלה שתי הצדקות להתנהלותו השערורייתית: "חובתי לקיים דיונים כדי לבוא מוכן", ו"אתה לא מקיים דיונים".
ברור שהטענות הללו חסרות תוקף אמיתי. גלנט צריך לדון עם הכפופים לו, לא לתאם עמדות עם מי שכפופים בחוק למישהו אחר, ועוד בלי ידיעתו. להתנהלות כזו יש שם: קנוניה. ונתניהו הוא גם האחראי בחוק לישיבות ונושאיהן, לא גלנט.
אם כן, גלנט מצפצף על החוק, המנהל התקין ונורמות שלטוניות בסיסיות. אבל כפי שנשקף מדבריו, הוא ממש לא מודאג. לא לחינם הוא נשמע כמו יועץ משפטי. הוא יודע שהוא משרת את מבנה הכוח האמיתי, שנחשף לעינינו בזמן הרפורמה המשפטית. מבחינת המערכות שגלנט באמת משרת, אין ראש ממשלה, אין ממשלה ואין חוק. בכירי המערכות קובעים הכול לפי האינטרס המקומי שלהם. הם הבוסים. אפילו כשגלנט ובר נתפסים בקנוניה, הם לא מנידים עפעף. להפך, הם עוברים להתקפה חצופה עם רמיזות משפטיות, משום שהם יודעים שבזירות האלה ניצחונם מובטח. כמו בזמן הרפורמה: השקר, השררה והמשפטנים מנצחים; החוק, המנהל התקין והדמוקרטיה מפסידים.
גלנט הוא תוצאה של מבנה הכוח החדש. שר ביטחון אנטי־דמוקרטי שעורך ישיבות "אסטרטגיות" עם הכפופים לראש הממשלה, ומפנה עורף למפלגתו ולציבור שבחר בו
וישנו כאן עוד רובד, שאפשר לנחש שבגללו נתניהו דוחה את הדיון על "היום שאחרי המלחמה". הוא כנראה מעריך שהגורמים השונים מתחתיו מתאמים עמדות לא רק ביניהם, אלא גם עם האמריקנים. כשיהיה דיון, נתניהו ייקלע למארב מתוכנן היטב. גלנט, גנץ ואיזנקוט יציגו חזית אחת עם "הדרג המקצועי", בעמדה שתתאים באורח פלא למה שהאמריקנים דורשים. תנועת מלקחיים בשירות הממשל האמריקני; לו רק היה "תמרון פינסר" מושקע כל כך ברצועת עזה, המלחמה כבר הייתה מאחורינו.
בל יקל הדבר בעיניכם. הסיבה שהשמאל זעק בזמן הרפורמה המשפטית שמתבצעת בישראל "הפיכה משטרית", היא שבאמת התרחשה כאן הפיכה שכזו: הפיכה בירוקרטית אוטוקרטית, שבה תפסו את השלטון מערכות המדינה, ובראשן המשפט והביטחון.
דמוקרטיה מוגדרת, בין השאר, על ידי "העברה שקטה של השלטון". לפי ההגדרה הזו, בישראל אין דמוקרטיה. השלטון נתפס בידי מי שאמורים היו להיות כפופים לדרג הפוליטי, אבל בפועל תפסו בעלות על הממשל והותירו את נבחרי הציבור בלי סמכות. הרפורמה הייתה אמורה ליטול מעט מעוקצה של ההפיכה הזו, ולכן השמאל יצא למלחמה נגדה, מלחמה שבה הכול מבחינתו מותר, מהסטת השקעות בישראל, דרך קריאה לסרבנות מופקרת, ועד הכפשת ישראל בחו"ל.
באותו מאבק על הריבונות הייתה נקודת מפתח, אירוע אסטרטגי שהכריע את המלחמה: "ליל גלנט", שבו שר הביטחון, שהתייצב לצד המוחים, עמד בפני פיטורים, אבל אז כמה אלפי פראי שמאל ברחובות ודיווחים תקשורתיים היסטריים קיפלו את נתניהו, שמאז ומתמיד התקשה להשליט את מרות נבחרי הציבור על "הדרג המקצועי". באותו לילה השיג השמאל ניצחון אסטרטגי. שם הובקע המערך של ממשלת "גוש הימין" – ומאז השמאל לא הפסיד בשום קרב.
התבוסה הזו של הדמוקרטיה הישראלית נובעת גם היא מאסטרטגיית ה"הכלה" של נתניהו. אין מנכ"ל בעולם שיגלה שעובדיו הבכירים מנהלים קנוניה נגדו, ועוד לטובת חברה מתחרה, באופן שמנוגד במפורש לחוזי ההעסקה שלהם ולחוק – ולא יפטר אותם. אין גם מנהיגים פוליטיים שיחיו עם הפרות נורמטיביות וחוקיות שכאלה.
אין, להוציא אחד: נתניהו, שפיתח מומחיות בלא לכבות שריפות, אלא להכיל אותן ובלבד שקצב ההתפשטות שלהן יהיה איטי. הבעיה היא שנתניהו לא מבין שקצב התפשטות שריפה הוא פונקציה של טמפרטורה. ככל שהחום עולה, היא מתפשטת מהר יותר. ככל שהבירוקרטיה הדליקה יותר מדורות – ואחרי הבחירות הגענו למספרי שיא – הטמפרטורה עלתה, ואז בבת אחת הן התלכדו לשריפת יער אנטי־דמוקרטית עצומה, שהסופר־טנקר האמריקני מסייע לה בפיזור חומרי בעירה.
גלנט הוא התוצאה המובהקת של מבנה הכוח החדש הזה. שר ביטחון אנטי־דמוקרטי, שמנסה לאלץ את הממשלה להיכנע לתכתיבי ארה"ב, עורך ישיבות "אסטרטגיות" עם הכפופים לראש הממשלה, רב שוב ושוב עם שרים ונוטש בהפגנתיות ישיבות ממשלה, ומציב אולטימטומים ציבוריים. גלנט כופר במבנה השלטון הדמוקרטי ומפנה עורף למפלגתו, לממשלתו, ולציבור שבחר בו. מבחינתו זה טבעי, משום שעולמו עוצב על ידי ההפיכה הבירוקרטית, השלטון האמיתי, שמבטיח את מעמדו.
איך אפשר להשתלט על השריפה הזו? התשובה בפתיחה: בהבנה שהחוק מחייב ואין בלתו, ושכפיפות "הדרג המקצועי" לממשלה הנבחרת היא תנאי בל יעבור, בלי הנחות ובלי "הכלה". זה כנראה לא יקרה אצל נתניהו ובממשלה הזו, שחולשתם במאבק הדמוקרטי ניכרת. אבל הדגש הקפדני על יישום הנורמות הדמוקרטיות חייב להיות הלקח הראשי של הימין שעתיד לבוא.
