אם יש דבר אחד טוב שאפשר לומר על אבראהים ראיסי, התליין מטהרן, הרי זה שבמותו שימח את העם באיראן יותר מאשר בכל ימי חייו. עוד העשן מתאבך מעל המסוק שהתרסק על צלע ההר, התמלאה הרשת החברתית האיראנית בממים ובדיחות. מה שמוכיח כי למרות הדיכוי המתמשך ואולי דווקא בגללו, העם האיראני פיתח חוש הומור מושחז.
זה התחיל בהעלאת סרטונים של ירי זיקוקים ועבר לריקודי חתונות שלוו בתמונותיהם של ראיסי ושר החוץ שלו. סרטון לעגני אחר תפס חזק במיוחד לאחר שקריין בערוץ האיראני הממלכתי תיאר בקול נהי כיצד אזור ההתרסקות מלא בחיות טרף – דובים גדולים, זאבים ושועלים. זה הספיק. התוצאה הייתה סרטון מצחיק במיוחד שבו נראה דב ענק מתגרד על גזע עץ, לצליליו העליזים של הפזמון הטורקי הידוע "הליקופטר". אבל הכי מקורי, הכי מושחז והכי סאטירי הייתה תמונת התכריכים של ראיסי בדמות גלידה וניל.
לצד כל אלה התקיימו גם שידורים חמורי סבר של מסע ההלוויה, תפילות וקינות. בהם, גם סרטון המראה את אימו הקשישה של ראיסי נעה בכבדות בביתה הדל עד מאוד. ככל הנראה הסרטון נועד לשקף לעם באיראן לא רק את היגון אלא גם את המסר, שלמרות מעמדו הרם ראיסי ובני משפחתו חיו בצנעה, שלא לומר בסיגוף.
התרסקות המסוק השבוע בהרי אזרבייג'ן הציבה אתגרים מיידיים בפני השלטון בטהרן, ובראשם הבטחת רציפות שלטונית. באתגר הזה עמד המשטר בהצלחה, כשאת מקומו של ראיסי תפס סגנו, מוחמד מוחבר, שעל פי החוקה האיראנית ימלא את מקומו למשך 50 הימים הקרובים. לאחר מכן תיערכנה במדינה בחירות לנשיאות. גם לשר החוץ נמצא מחליף מיידי – סגנו, עלי באקרי־כני. מותו של חוסיין אמירעבדאללהיאן הוא אבדה משמעותית למשטר בטהרן. בחודשים האחרונים הוא היה פעיל בזירה הלבנונית והפלסטינית, הרבה להיפגש עם שרי חוץ של מדינות זרות ובמיוחד טיפח את קשריו באו"ם. בפגישותיו עם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, עוד הספיק לדון על המבצע הישראלי ברפיח. אבל הנכס העיקרי שלו היה קרבתו למשמרות המהפכה והקשר האישי שפיתח עם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה.
האכזריות והקנאות הדתית שאפיינו את ראיסי, כנראה נתפסו בעיני חמינאי כשילוב מנצח של מי שמתאים למלא את תפקיד נשיא הרפובליקה האסלאמית
מחליפו, עלי באקרי־כני אף הוא אינו קוטל קנים. הוא בן למשפחה מרושתת היטב בצמרת האיראנית – אביו כיהן במועצת המומחים של איראן ואחיו הוא אחד מחתניו של המנהיג העליון, חמינאי. באקרי־כני מוכר היטב בזירה הבינלאומית כמי שהוביל את צוות המו"מ על הגרעין האיראני עם מדינות המערב. בשנה האחרונה, במסגרת תפקידו כסגן שר החוץ, היה מעורב במו"מ לשחרור בני ערובה אמריקנים שהיו עצורים באיראן.
לעומתו, מוחמד מוחבר הוא תעלומה. האם הוא אפיזודה חולפת שתיעלם מדפי ההיסטוריה לאחר 50 הימים שהוקצבו לו על פי החוקה, או שמא צפויות הפתעות? דמותו הגוצה של מוחבר ותווי פניו הגסים, כפי שנחשפו השבוע בצילומי הלווייתו של ראיסי בעודו מזיל דמעות על הבוס לשעבר, אינם מסגירים את כישוריו האמיתיים כאיש צללים פיננסי ובירוקרט מוכשר במיוחד. את הקריירה הארוכה שלו החל בצעירותו במשמרות המהפכה, ולפני שמונה לסגנו של ראיסי ניהל במשך שנים את קרן ההשקעות האיראנית הענקית סתאד. שווי הקרן, שהונה מבוסס על רכוש בסכומי עתק שתפס השלטון האיראני ממתנגדי משטר, מוערך בקרוב למאה מיליארד דולר. הקרן, הקשורה למנהיג העליון חמינאי, הוספה כבר לפני עשור לרשימת הגופים שעליהם מוטלות סנקציות של משרד האוצר האמריקני. על מוחבר, ששמו עלה כמי שמקורב למנהיג העליון, הוטלו סנקציות אישיות. על פי דיווחים מהשנתיים האחרונות נמנה מוחבר עם צוות בכירים איראנים שניהלו עם הקרמלין מו"מ קריטי לאספקת כטב"מים וטילים מתוצרת איראן, בעבור הצבא הרוסי במלחמתו באוקראינה.
עם התרסקות מסוקו של ראיסי הוכרזו השבוע חמישה ימי אבל ברפובליקה האסלאמית. מסע ההלוויה שהחל ביום שלישי בעיר תבריז הסמוכה למקום ההתרסקות ועבר ברחבי איראן, יגיע היום לסיומו. הוא יובא למקדש האימאם רזא בעיר הקדושה משהד, שם יישא המנהיג העליון תפילה מעל ארונו ואז יובא ראיסי לקבורה בעיר שבה נולד.
כוכב נולד
ספק אם ראיסי, בן למשפחה ענייה שהתייתם מאביו בגיל צעיר, תיאר לעצמו שכך ייראה טקס קבורתו. כוכבו דרך בגיל 19 כשנבחר לאחד משבעים סטודנטים מבריקים שסומנו בידי המנהיג העליון חומייני לקריירה ממשלתית. הקריירה שלו כתובע צעיר בעל קו מהפכני נוקשה ואכזר נסקה. ב־1988 היה חבר בפאנל שהוציא להורג אלפי אסירים פוליטיים ומתנגדי מהפכה. פרט ביוגרפי זה הוא שהעניק לו את הכינוי "התליין מטהרן" אבל גם היה הבסיס לקידומו במעלה מערכת המשפט האיראנית.
עם השנים רקם קשרים בחוגים הדתיים, הביטחוניים והמודיעיניים, אבל מה שהכריע את הכף היה הקשר עם חמינאי. אפרוריות בירוקרטית, אכזריות וקנאות דתית שאפיינו אותו כתובע, יחד עם הנאמנות הטוטאלית שהפגין למנהיג העליון, ככל הנראה נתפסו בעיני חמינאי כשילוב מנצח של מי שמתאים למלא את תפקיד נשיא הרפובליקה האסלאמית, וגם כמי שתכונותיו, כולל התנגדותו לתרבות המערבית, יסייעו בשימור הישגי המהפכה והרפובליקה. אולי אפילו לרשת אותו כמנהיג העליון ביום מן הימים.
אבל המעבר מהזירה המשפטית לזירה הפוליטית קרטע. בסבב הבחירות לנשיאות הראשון, כשהתמודד מול רוחאני, נכשל ראיסי כישלון חרוץ. בסבב הבא הוא צייר עצמו כאביר העם הנלחם בשחיתות. הוא החל לנסוע לעבודתו במטרו כדי לחזק את הדימוי, וצבר נקודות כשהעמיד לדין את בניה המפונקים של האליטה האיראנית, והבטיח לקדם נשים במערכת המשפט ולהיאבק באלימות כלפי נשים. ראיסי נבחר לבסוף, לא בגלל כישוריו הפוליטיים אלא כי מערכת הבחירות הונדסה על ידי המנהיג העליון, כך שכל המועמדים שהגיעו מחוגים ליברליים יותר נפסלו על ידי מועצת המומחים, כולל נכדו הפופולרי של חומייני.
מההבטחות של ראיסי להילחם בשחיתות או לקדם נשים לא נותר דבר. להפך. עידן נשיאותו ייזכר בעיקר בשל ההתקוממות הפנימית שהגיעה לשיאה במחאת החיג'אב ובהפגנות בעקבות מותה של מהסא אמיני, שהפכה מאז לסמל במאבק נגד הריקבון והאכזריות ברפובליקה האסלאמית. הוא לא הצליח למסמס את דימויו כאחד האנשים השנואים ביותר באיראן. גילויי השמחה עם היוודע דבר התרסקות מסוקו, שבו והראו שהעם באיראן לא שוכח ולא סולח. המשורר האיראני פאיאם פיילי שזכה ב־2016 למקלט מדיני בישראל, אמר השבוע למקור ראשון כי "זה לא שהצעירים כעת ישובו ויתקוממו. המלחמה לא פסקה לרגע. וגם אם אנחנו כרגע לא ברחובות, המאבק נמשך על בסיס יומיומי ברשתות החברתיות, והנשים באיראן הן שמובילות אותו". על התרסקות המסוק אמר פיילי ש"היא עוד פרץ של אנרגיה טובה, רוח גבית שנותנת תקווה לאנשים שנלחמים בידיים חשופות. כי הרפובליקה האסלאמית חיה ממשבר למשבר והתרסקות המסוק הוא עוד משבר".
וכעת, כמו שפיילי אמר, עם מותו של ראיסי נכנסת המערכת הפוליטית באיראן למשבר נוסף, מעין סחרור פוליטי. המשמעות היא כי הבחירות לנשיאות יוקדמו, ויתקיימו באותה שנה של הבחירות לפרלמנט. על פי מרבית ההערכות, למותו של ראיסי אין ולא תהיה השפעה על ההתנהלות האיראנית האזורית, כי אלו החלטות שקובע המנהיג העליון. אך המשך הפעילות האיראנית כרגיל – צבאית ומודיעינית – שכללה תמיכה ישירה בחמאס, הפעלה מתוזמרת של כוחות פרוקסי אזוריים, ומתקפת טילים על ישראל, דורשת רמת קשב גבוהה של צמרת ההנהגה. צריך להמתין ולראות אם שנת מערכת הבחירות הכפולה תשפיע, ואם הקשב יוסט יותר לענייניה הפנימיים של הרפובליקה האסלאמית.
נוסף על כך, הבחירות בנסיבות אלו פותחות מחדש את האפשרות לשובה של מחאת הצעירים ועימה אולי גם מחאות המורים, הפנסיונרים והמיעוטים – הכורדי, האהוואזי והבאלוצ'י. אם כך, כיצד תתמרן ההנהגה בין המחאה מבפנים לשאיפות ההגמוניה מבחוץ? האם ייתכן שישראל תוכל ללהטט בין המלחמה בעזה, המשך המאבק בגרעין האיראני והסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה?
הכול בראש
מותו של ראיסי שב ומציף לא רק את השאלה מי יירש אותו בתפקיד הנשיא, אלא גם מי יירש את מקומו של חמינאי. עד כה היה מקובל לחשוב שראיסי הוא המועמד המוביל לרשת אותו בבוא היום, במיוחד בשל גילו המתקדם של חמינאי, 85, ובשל סרטן הערמונית שממנו הוא סובל. שאלת הירושה עולה בשעה שהמשטר בטהרן סובל ממשבר לגיטימציה הולך ומחריף בכל הגזרות האפשריות – הצעירים, זכויות האדם והאזרח, הגירת מיעוטים וכמובן השחיתות והנפוטיזם שמכרסמים באיראן מבפנים. התרסקות המסוק שבה והמחישה את עוצמת הניגודים שקורעים את איראן מבפנים, למשל כיצד ייתכן שמדינת סף גרעינית הטיסה את נשיאה ושר החוץ שלה במסוק שגילו 40 שנה, ומדוע היו האיראנים צריכים להמתין לכטב"ם טורקי שיחשוף את מקום ההתרסקות. אלו שאלות שלא רק מתנגדי משטר יכולים לשאול אותן, אלא ייתכן שיבואו דווקא מליבה של המערכת.
כיצד יתמודד המשטר בטהרן עם כל השאלות והלחצים הללו? האופן שבו יתנהל ב־50 הימים הקרובים יספק אינדיקציה ברורה לאן פניו מועדות. האם יעדיף חמינאי לשחרר את הרסן ויתיר גם למתמודדים שאינם שמרנים נוקשים להתמודד בבחירות, או שגם הפעם ידאג לסלק מהשטח כל מועמד שאינו דתי מספיק או אכזר מספיק לטעמו? דבר אחד לא בטוח – מי שייבחר לנשיא הוא זה שאולי בעתיד יירש גם את מקומו של חמינאי עצמו.
פרט לכמה אנשי דת מקורבים למנהיג העליון, וגם זה בקושי, אין איש שיודע מה עובר בראשו של חמינאי. האם ראיסי היה מבחינתו המועמד המוביל לרשת אותו? הוודאות היחידה היא שהתרסקות מסוקו של ראיסי היא שהציפה את שאלת הירושה.
השבוע עלו שמות לקראת קרב הירושה על תפקיד המנהיג העליון, ובהם כמה מוכרים כמו עלי לריג'אני, יו"ר הפרלמנט לשעבר שנפסל ב־2021 מההתמודדות לנשיאות; הנשיא לשעבר חסן רוחאני בן ה־63, וראש עיריית טהרן לשעבר. לצידם עלו שמות של חכמי דת אחד או שניים, שכמעט אינם מוכרים במערב. אבל השם שמעורר הכי הרבה עניין הוא זה של מוג'תבא חמינאי, בנו השני של המנהיג העליון, שמצטייר כבעל הסיכויים הגדולים ביותר. מי שייבחר לנשיא בעוד 50 יום הוא כנראה האיש שיאפשר למוג'תבא לחזק בשקט את מעמדו ולהכין את עצמו לרשת את אביו בשקט ובבטחה.
אבל גם כאן יש לא מעט סימני שאלה. חמינאי עצמו כבר הבהיר שלא זו הדרך ולא זו הייתה מטרתה של המהפכה האסלאמית, וכי אין בדעתו לחזור ולנהל את הרפובליקה על בסיס מערכת תורשתית. אבל דם סמיך ממים, וככל הידוע מוג'תבא מושך בחוטים מאחורי הקלעים, אף שאין לו כל תפקיד רשמי במערכת השלטונית. יש לו השפעה רבה על אביו וכנראה גם לא מעט תומכים בקרב משמרות המהפכה והבסיג'. המגבלה העיקרית שלו, נוסף להיותו בנו של חמינאי, היא שמעמדו הדתי אינו עומד בקריטריונים הנוקשים המתבקשים. מצד שני, הוא עונה על הקריטריונים של קיצוניות ואכזריות שחמינאי האב רואה בהם חשיבות להמשך שרידותה של הרפובליקה האסלאמית.
מוג'תבא אינו הצאצא היחיד בשטח. בבחירות הקודמות פסל חמינאי את מועמדותו של חסן חומייני, נכדו של מייסד הרפובליקה האסלאמית, מריצה לנשיאות. ככל הנראה בשל נטיותיו הרפורמיסטיות. האם ישוב ויציג הפעם את מועמדותו? ואם כן, האם לא ירחק היום שבו הנכד והבן יתמודדו על המשרה הרמה?
