כבר הרבה זמן לא נחתה עלינו נחת טהורה. אירוע כזה שמאפשר לכולנו - אולי חוץ מכמה יחידי סגולה נודניקים במיוחד – להישען אחורה בסיפוק ופשוט ליהנות מהרגע. זאת לא תקופה של רגעים כאלה. גם כשמגיעים רגעים משמחים הם טבולים תמיד בכאב או באובדן או בדאגות בלתי פוסקות.
כשהחלו לצוץ השבוע דיווחים על תאונה מסתורית בשיירת המסוקים של נשיא איראן סירבתי להאמין. שמועות כאלה נגוזות לפעמים בתוך רגע או שניים, אז בהתחלה התעלמתי. פייק ניוז מוחלט, מה הסיכוי, אין מצב, אל תדליקו סתם. כשהתברר שהשמועות מבוססות, חשבתי שמעולם לא ראיתי מדינה שכל כך חיכתה לצחוק. ברשתות רצו בדיחות על הנחת התפילין של נתניהו. מהניינטיז הפציעה בדיחת אלי קופטר. באיזשהו שלב חששתי שאפילו חיים יבין. כן, זאת הרמה.
יותר מששמחנו על מותו של הראיסי שמחנו להיות קצת בצד שלא לו קורים הדברים הרעים. כמובן, מיד הגיעו הנודניקים שהזכרתי בהתחלה ואמרו שהם לא "שמחים לאיד" וש"בנפול אויבך אל תשמח". אבל עוד לא נולד המצטט סלקטיבית מהכתובים שימנע ממני לשמוח בהתרסקות אויבי. בפטריוטים כבר חילקו בקלאוות. צייצן בכיר ציין בצדק שלעם היהודי, שראה כבר כמה אויבים מתרסקים לאורך ההיסטוריה, ראוי שיהיה ממתק משלו לחלוקה בעת שמחה.
אחר כך הגיעו אנשי ה"אין מה להיות שמחים, ראיסי לא זה שקבע את המדיניות". חבורת ניג'סים. אני אמרתי שהתרסקה המדיניות? למה במקום לדפוק חיוך אתם מנתחים רגעים טובים ניתוח גיאו-אסטרטגי? תנו לשמוח קצת, יא נדב איילים.
אבל בכל שמחה יש קצת עצב. כשהתחילו לשאול בשקט בין האנשים "אם יש מצב שזה אנחנו", ירד לי החיוך. פעם לא הייתי פוסל את האפשרות, סתם בשביל הכיף והריגוש, אבל פתאום קלטתי שרמת הביטחון שלי בנו ירדה עד כדי כך שאני לוחש לעצמי: לא עצרנו טויוטות ליד הגדר, איך נגיע למסוק?
שיר לנורמליזציה
המילה נורמליזציה אהובה עליי אפילו יותר מהמילה שלום. אין לה פתוס מוגזם או קונוטציות ציניות, ועוד לא נולד הרומנטיקן שישיר "אני נולדתי לנורמליזציה שרק תגיע". אני אוהב אותה כי היא לא מתחברת בראשי מיד עם אוטובוסים מתפוצצים ומסעדות עולות באוויר. דווקא לכן, כשמנסים לדחוף לנו "נורמליזיציה" בתמורה למדינה פלסטינית, אני קצת חושד.
כשנחתם הסכם כינון היחסים עם איחוד האמירויות אמרו המבקרים שאין לנו גבול עם המדינה הזאת ושמעולם לא היינו במלחמה. אז איך ייתכן שנורמליזציה עם סעודיה הפכה פתאום לאירוע שבו אמורה להיוולד מדינה שיהיה לנו גבול איתה ושאנחנו כבר עשרות שנים במלחמה עם תושביה? נורמליזציה היא אחלה, אבל היא צריכה לקרות באופן נורמלי, ואם הדרישה הנורמלית של הסעודים היא לתת מדינה נורמלית לאנשים שלפני רגע חגגו מעשי טבח ואונס לא נורמליים – אז לא תודה.
ולכל אלה שבונים על טיסה לריאד: בואו, אם תהיה מדינה פלסטינית יהיה קשה למטוס להמריא מנתב"ג גם לקפריסין.
התשובה הקלה
מה הכי מבאס בבית הדין הבינלאומי בהאג, מלבד העובדה שמוסד שהוקם אחרי מלחמת העולם השניה כנראה היה תומך היום בצד הלא נכון במלחמה? שעמוק בפנים כולנו יודעים, ותסלחו לי שאני כותב את זה (או שאל תסלחו, מה אכפת לי, אני גם ככה אזרח במדינה של פושעי מלחמה), שאם היינו אפילו קצת "פושעי מלחמה" אז מזמן היינו מנצחים במלחמה.
בעולם מתוקן יש מעט מאוד דברים שיכולים להיחשב "פשע" כשאתה במלחמה מול הנאצים. אבל העולם לא כל כך מתוקן, או במילותיו של ערד ניר, עורך חדשות החוץ של הערוץ הנצפה בישראל: "כל ישראלי צריך לשאול את עצמו איך אחרי שנקלעה למלחמה הצודקת בתולדותיה וזכתה לתמיכה בינלאומית רחבה וחסרת תקדים, מדינת ישראל מתגוננת בשני בתי הדין הבינלאומיים בהאג בו זמנית. אנטישמיות היא תשובה קלה מדי".
כל ישראלי אכן צריך לשאול את עצמו את השאלה הזאת, ולזכור שלפעמים התשובה הקלה היא גם הנכונה.
"לקרוא לכולם להתייצב"
העימות בין מנחם קלמנזון מ"צוות קלמנזון" לאייל נוה מ"אחים לנשק" חרך השבוע את הרשת, לא רק כי זה טבעם של עימותים, אלא כי זה היה הרבה יותר מעימות בין שני אנשים.
זה היה עימות בין מישהו שב-7 באוקטובר, הפעולה הראשונה שלו הייתה לרוץ עם בני משפחתו מההתנחלות להציל את אחיו בקיבוצים – ובין נציג של ארגון שהפעולה הראשונה שלו ב-7 באוקטובר הייתה "לקרוא לכולם להתייצב". תחשבו איזה סוג של ארגון צריך בשעה כזאת לקרוא לאנשים להתייצב. מה זה אומר על מה שעשה לפני כן?
זה היה עימות בין מישהו שנאומו בטקס פרסי ישראל צריך להילמד בבתי ספר, ובין מישהו שלא מצליח להוציא יותר משני משפטים בלי מחלוקת, טינוף, ארס. זה היה עימות בין מישהו שבתוכנית על מעשה הגבורה שלו פשוט לא הצליח לקבל את העובדה שקוראים לו גיבור, ובין מישהו שבשלב מסוים בריאיון צרח "אנחנו הצלנו את המדינה". מי בכלל מדבר ככה? מי שצועק בכל מקום "הצלתי את המדינה" עסוק בעיקר בהצלת עצמו מהזיכרון שפועלו השאיר בראשם של כל כך הרבה אנשים, כולל בראשו שלו.
בחלק החשוב בריאיון סיפר קלמנזון שאחיו אלחנן נקלע פעם לפקק שיצרה חסימה בלתי חוקית של ארגוני מחאה, וכשזיהו אותו ואת דמותו צעקו לו "משתמט" ודפקו על רכבו. אני לא מכיר את קלמנזון אבל אני בטוח שהוא לא נהנה לספר את זה. הוא אולץ לספר את זה בידי אנשים שמנסים לשחזר עכשיו את ההרס שלהם, ואחרי האסון הבא שיגרמו יגיעו לכל האולפנים ויצעקו שוב "הצלנו את המדינה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
