אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאעלה על מטוס בעיצומה של מלחמה, בדיוק כשהמופע שאני יוזמת עולה בגדול, רגע אחרי שהתחלתי לעבוד באופן רשמי עם אלמנות בעמותת משפחה אחת, ובתקופה שמשרתי הראשית כאמא תובענית לא פחות מהרגיל, כנראה לא הייתי מאמינה.
הייתי אומרת שזה שייך לפרק אחר בחיים שלי. פרק קצת יותר רגוע, יותר מרווח מבחינה אישית ומשפחתית, בעוד עשר שנים ככה, כשהילדים כבר יהיו גדולים מספיק שאהיה פחות אכולת מצפון.
אבל ככה זה פה בניו־יורק. היא לא מחכה שיהיה לך נוח, היא מזמינה אותך אליה כשמתאים לה ולא לך, וזה מאוד מורגש כמעט בכל צעד שאני עושה פה מאז הגעתי.
התחושה היא כאילו הזמן פה מתפקד קצת אחרת. קצב החיים לא מעוניין להתחשב בקצב האישי שלי, אלא דורש שאתרגל אליו ואפעל לפיו. והוא תובעני, דורש וחסר סבלנות.
ככה זה פה בניו־יורק. היא לא מחכה שיהיה לך נוח, היא מזמינה אותך אליה כשמתאים לה ולא לך
האמת היא שבאופן מעט מוזר זה נותן לי המון רוגע. לראשונה בחיי זה תקופה ארוכה, השהות שלי פה עם חבריי למסע הזה הולמת כמעט לחלוטין את הקצב האישי שלי. כאילו בפעם הראשונה בחיי אני לא המוזרה היחידה שיש לה לו"ז מופרע לגמרי. שהיום והלילה שלה מעורבבים לחלוטין, שמתעוררת בבוקר עם משימות שהמשיכו להתקדם במהלך הלילה, בניצול מלא של הפרשי השעות.
לראשונה בחיי אני מרגישה שלגיטימי שאני לא יודעת מנוחה. זה בסדר שהזמן, שבדרך כלל מעכב אותי ומחייב אותי להתאזר בסבלנות, פתאום מצליח לנצח אותי. או, לפחות, שהוא לא מדדה מאחוריי כשאני מחכה כבר שדברים יתחילו לקרות, כי הוא עוד מנמנם לו בעצלתיים, מפהק בשלוק הראשון של הקפה.
עד כדי שלפוחיות
אני מודעת לכך שמדובר בגיחה קצרצרה שתכף מסתיימת, אבל החיים מחוץ לאטמוספירה הרגילה שלי מצליחים להפתיע אותי. על אף האתגרים הרבים, על אף המרחק מהבית, על אף החשש שבכל הסידורים שעשיתי משהו יתפספס ואחד מילדיי יזדקק לי, על אף המצפון האמהי שלעולם יסרב להרפות. על אף המעקב אחר המתפתח בארץ הקודש ואחר המלחמה, ועל אף המתח הקיים בי בעקבותיה. על אף המסע הלימודי הרגשי והרוחני שאני וחבריי עוברים פה יחד.
על אף כל אלה, משהו בקצב הפנימי שלי סוף־סוף מתאזן עם המציאות.
מאז שנחתנו כאן והתחלנו את מסענו בהיכרות עם היהדות הענפה בניו־יורק, כמעט לא ניתנה לי ההזדמנות להיות לבד, לאוורר מחשבות ולכתוב לעצמי תובנות. בפעמים המעטות שיכולתי בכל זאת להתפנות לכך, מצאתי את עצמי מסכמת בכתב יד על דף ועט (היכולת הזאת עוד קיימת בי, גם אני הופתעתי לגלות) את המפגשים, את שיחות הביניים בין חברי הקבוצה, ואת ההרהורים על החיים במציאות שונה לחלוטין ממציאות חיי השגרתית.
איני מתלוננת על כך, כפי שאתם כבר מבינים. להפך, מתברר גם לי, בפליאה מה, שהנוסחה האינטנסיבית הכוללת צעידה בלתי נגמרת ברחובות ניו־יורק עד כדי כך שצצות שלפוחיות באצבעות הרגליים; הקשבה בעיניים פעורות עד עקצוץ שורף לרעיונות ותפיסות עולם שמעולם לא העליתי על דעתי שקיימות; חשיבה והרהור קולניים עד כדי התשה על יסודות יציבים ומבוססים מאוד של החיים שאני חיה; גם אם הנוסחה הזאת זמנית, לשבוע בלבד, היא מייצרת בי רוגע ושלווה שהייתי זקוקה להם, ואפילו לא ידעתי.
אני מרגישה כאילו תפסתי רכבת אקספרס, התיישבתי בקרון האחרון ואני צופה בנוסעים אחרים רצים אל עבר דלתות הרכבת הנטרקות בפניהם תוך כדי נסיעה מהירה וחסרת פשרות.
אני מודעת לחלוטין לכך שכאשר אשוב ארצה לחיים הגדושים והמלאים שאני חיה בבית, כנראה אצטרך ללמד את עצמי להסתגל מחדש לכך שאני חורגת מהרגיל בניהול כמה זירות תובעניות בו־זמנית, כשסביבי עדיין מחממים מנועים.
אקסטרים מעורר השראה
אני מודעת לכך ולצד זה מרגישה צורך לרגע לשהות בזה, ולהביע הודיה על ההזדמנות לא להאט את עצמי למען העולם, אלא להתבונן בו. הזדמנות להיענות לצורך הפנימי שלי לא לעצור ולא להתכתב עם המצופה ממני בחיי השגרה.
אנשים נוטים לצאת לחופשות הכוללות פעילות ספורט אקסטרים, גלישה באחד מהרי האלפים או צניחה חופשית בשמי הים התיכון, ובכך להרגיש שהם מותחים את חייהם עד לקצה יכולתם ואולי אף טיפה יותר.
אני מרגישה שמצאתי לי ספורט מהסוג הזה, ודרכו אני יכולה להתבונן ואולי אפילו לבחון את גבולות היכולת שלי: כשדפיקות הלב המהירות והמתרגשות הולכות ומתגברות, זה מרענן ומעורר השראה. ואני יודעת שעוד אמצא את הדרך לחוות זאת שוב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
