פרסום סרטון התצפיתניות המזעזע החזיר לקדמת הבמה את הוויכוח שלמעשה מעולם לא ירד ממנה, על השאלה מה הדרך הנכונה להביא להשבת החטופים, היכן המטרה של השבת החטופים עומדת ביחס למטרות קריטיות אחרות, מה המחיר אותו צריכה לשלם ישראל במשא ומתן מול ארגון המרצחים שחטף אותן, ואם עסקה כזאת היא בכלל אפשרית. כל אחת מרשימת השאלות הללו היא שאלה גורלית, קשה, שאלה שהתשובה לה תקבע לא רק את גורל החטופים, אלא את גורלה של ישראל בשנים הבאות. נדמה שאנו הולכים ומאבדים את היכולת לדון באותן השאלות באופן שפוי.
מיד עם פרסום הסרטון, דומה היה שכל אחד מהצדדים לוויכוח התחפר עוד בעמדתו – מתנגדי העסקאות שכרגע נמצאות על השולחן ראו בו הוכחה נוספת לשטניות חמאס ולצורך לא לעצור במלחמה בו, ותומכיהן זעקו את כאבן של החיילות שמופיעות בו, ואת הצורך לשחררן כעדיפות ראשונה שעולה על כל עדיפות אחרת. בכך אין חידוש. אולם דומה שסרטון זה הביא לעלית מדרגה נוספת בניסיון לעשות דה לגיטימציה מוחלטת למי שסבורים שיש להרחיב את המלחמה גם לאחר פרסום הסרטון, ואף כמסקנה ממנו.
מי שתומכים בהפעלת לחץ צבאי נוסף על חמאס ומאמינים שאופן הפעולה היחיד האפשרי הוא הפעלת לחץ נוסף הוצגו כמי שוויתרו על החטופות, כחסרי חמלה, וכמי שמרוב תאוות נקם איבדו את היכולת שלהם לקבל את ההחלטה האנושית הפשוטה. דתיים וימניים הושמצו כאילו חוסר האכפתיות מגיע מכך שלא מדובר בילדות "שלהם", ושאם היה מדובר "בבנות אולפנה", כפי שטענה דמות רשת מוכרת, לימנים היה אכפת. השיא הגיע בדמות מערכון שפורסם על ידי ארץ נהדרת, בו הוצגו במקום החטופים ילדיהם של ראשי הקואליציה, כשהטענה היא שלו היה מדובר בילדים שלהם, החטופים היו משוחררים מזמן.
טענות אלו אינן הגונות, ואף אינן רציונליות. מדינת ישראל ביצעה עסקת שבויים ראשונה עוד בנובמבר. משא ומתן מול חמאס, באמצעות מתווכות, מתקיים בעצימות משתנה כל הזמן, והיה אחד הגורמים להאטה בקצב המלחמה. כפי שמציינים גורמים שלישיים, הסיבה שאין עסקה עד כה היא סרבנות חמאס, שסירב לעסקאות מפליגות מטעם ישראל, והסיבה לכך פשוטה – לחמאס אין כל אינטרס לסיים את פרשת החטופים, שקורעת את החברה הישראלית ומעכבת את הניצחון עליו.
יותר מכך, הצגת הסוגיה ככזאת שיש להכריע בה מתוך רגש, כשהדוגמא לכך היא רגש לבן משפחה, מתעלמת מהאופן בו מדינה חפצת חיים מקבלת החלטות. מדינת ישראל חייבת לאזן בין המחויבות לאזרחיה החטופים, שכוללת גם חובה לשלם מחיר גבוה עבורם, לבין המחויבות שלה לביטחונם ולהישרדותם בשכונה מטורפת של עשרת מיליון אזרחיה שיישאו בהשלכות. אם למי שאמורים לקבל את ההחלטות הייתה נגיעה אישית לדילמה המייסרת והאמיתית הזאת, לו אכן היה מדובר בילדים של ראשי הקואליציה היה אסור להם להכריע בה.
סרטון כמו זה של ארץ נהדרת, כמו גם תגובות של יותר מידי אנשים בשיח הישראלי, משלבים תפיסה של הצד השני כמרושע, כמי שאכפת לו רק מ"נקמה וכבוד", ולא מחיי אדם ומחיי החטופים, עם אינפינטיליזציה של השיח, כמו טיעוני "ואם הם היו ילדים שלכם". הצורך לקבל החלטות קשות בקור רוח, הבסיס של הבסיס של ניהול מדינה בפרט ומדינה במלחמה בכלל, הפך בטוויסט מחשבתי שמלווה במכבש תקשורתי למגונה.
כולם רוצים את החטופים. כולם מוכנים לשלם מחיר עבור החטופים. אין באמת בשיח הישראלי, מלבד אולי אצל בקצוות של הקצוות, אנשים שלא מוכנים לשלם בעבור החטופים שום מחיר, וגם לא באמת אנשים שמוכנים לשלם בעבורם כל מחיר, אם עדיין נותרה למשמעות הפשוטה של המילים "בכל מחיר" תוכן פנימי. אנחנו בוויכוח קשה וכואב שנכפה עלינו על ידי אויב אכזרי ומפלצתי, שביצע את החטיפות האלו בדיוק בשביל הוויכוח הזה עצמו. את הוויכוח הזה חייבים לנהל, כי זאת מציאות חיינו. אבל את הוויכוח הזה צריך לנהל בטיעונים. לא במניפולציות רגשיות ובהשחרת הצד השני.
