התרגלנו לשמוע על "לחץ בינלאומי", אבל גם אם רבים בעולם אוהדים את הפלסטינים יותר מאשר אותנו, חלק גדול מהלחץ לא מייצג אזרחים, אלא הוא תוצאה של מערכת שלמה. אפשר להבחין בארבעה רכיבים במערכת הזו: ארגונים לא ממשלתיים, מדינות לא דמוקרטיות, מדינות פוסט־מודרניות ומוסדות בינלאומיים.
1. ארגונים לא ממשלתיים עוזרים לבנות את המדיניות של המערכת, באמצעות יצירת ידע שהמדיניות מתבססת עליו. הם מספקים נתונים, עדויות וחוות דעת שמשמשות מקבלי החלטות בגיבוש מדיניות. כך הארגונים הללו הפכו לשחקן חשוב בתהליכים של מוסדות בינלאומיים וביחסים בין מדינות: לדוגמה, דו"ח גולדסטון מ־2009 ציטט פעמים רבות ארגונים כאלה, ובהם גם ארגונים שחבריהם ישראלים, כמו "בצלם" ו"יש דין". שני אלה גם מופיעים כמקורות בתביעה של דרום אפריקה נגדנו. ארגונים בינלאומיים רבים שותפים במערכה נגדנו, ובהם למשל אמנסטי, אוקספם, יומן רייטס ווטש ועוד.
2. קבוצה חשובה במדינות הפועלות נגדנו כוללת את המדינות המוסלמיות, שיוצרות גוש הצבעה אנטי־ישראלי באו"ם. אבל יש עוד מדינות בלתי דמוקרטיות שחותרות נגדנו: רוסיה וסין הן שתי המובילות שבהן, והן מחזיקות במושב קבוע במועצת הביטחון ובזכות וטו. המדינות הלא דמוקרטיות פועלות נגד ישראל משום שהיא נתפסת כמדינה קולוניאליסטית, חלק מהעולם המערבי המדכא, וגם בגלל מאמצי המדינות הערביות והמוסלמיות נגדה: שיתוף פעולה עם גוש המדינות הערביות מספק יתרונות מוחשיים לפעולות הבינלאומיות של סין ורוסיה.
3. רוברט קופר, דיפלומט בריטי, ניסח את הרעיון של מדינה פוסט־מודרנית: זוהי מדינה שמדגישה קישוריות, שקיפות ופגיעות על פני אינטרסים של כוח או טריטוריה. המדינה המודרנית אמורה לשמור על הריבונות שלה ועל עצמאותה מפני האינטרסים של מדינות אחרות, אבל המדינה הפוסט־מודרנית דווקא רוצה להיות קשורה יותר וחשופה יותר למדינות אחרות, ולחלוק את הריבונות שלה עם מדינות אחרות ועם מוסדות בינלאומיים. בדימוי ויזואלי: המדינה המודרנית היא יחידה סגורה אחת, אך המדינה הפוסט־מודרנית היא במכוון רק חלק מרשת גדולה יותר. היא חותרת לכך שהמדיניות שלה לא תהיה כפופה רק לעצמה.
מדינה היא פוסט־מודרנית במידה שההנהגה שלה מעוניינת בכך, אך יש מדינות שהן יותר פוסט־מודרניות מאחרות בגלל ההיסטוריה שלהן, סביבתן הפוליטית והזהות הלאומית של תושביהן. דרום אפריקה היא דוגמה טובה: היא מזדהה באופן מודע כ"מדינת צבעי הקשת", אומה רב־גזעית ורב־תרבותית הדוחה את מודל המדינה האתנית (שישראל, למשל, מייצגת אותו). מדינות רבות באירופה הן פוסט־מודרניות במידה מסוימת: שוודיה, שווייץ, בלגיה, ספרד וגרמניה. מדינות פוסט־מודרניות נוספות במערב הן קנדה ויפן. כולן היו או עדיין עוינות לפעולה צבאית במישור הבינלאומי, ושמות דגש על קישוריות לעולם ועל אימוץ מדיניות מתואמת דרך מוסדות בינלאומיים, שכוחם מתחזק על חשבון מדינות ריבוניות.
המדינות הפוסט־מודרניות פועלות נגד ישראל כי הפלסטינים נתפסים כמדוכאים, וגם במטרה "לאלף" את ישראל, שמייצגת את כל מה שהמדינות הפוסט־מודרניות מתנגדות לו: מדינה לאומית, אתנית, ש"מתעלמת" מהחוק הבינלאומי. השגת "צדק" לפלסטינים באמצעות גירוש ישראל מיהודה, שומרון ועזה תשיג את שתי המטרות: ישראל "תלמד לכבד" את החוק הבינלאומי ואת הקהילה הבינלאומית, ואולי תהפוך בעצמה למדינה פוסט־מודרנית.
4.מאז סוף מלחמת העולם הראשונה והקמת חבר הלאומים, המוסדות הבינלאומיים נעשו חשובים יותר בתיאום היחסים בין מדינות והמדיניות המופעלת בידי מדינות ריבוניות בשטחן. המוסדות הללו אינם כפופים לציבור בוחרים ולעיתים אפילו לא כפופות למוסדות פוליטיים בינלאומיים כמו מועצת הביטחון. חלקם מחזיקים בתקציבים גדולים, המאפשרים להם להעסיק עשרות אלפי אנשים שיעסקו בניסוח מדיניות ובקידום מדיניות. לדוגמה, לאו"ם ולארגונים המסונפים לו יש תקציב של יותר מ־60 מיליארד דולר בשנה, והוא מעסיק אינספור אנשים, רבים מהם דרך ארגונים לא־ממשלתיים.
המוסדות הבינלאומיים נותנים תוקף לשלושת הרכיבים האחרים במערכת האנטי־ישראלית. דו"ח גולדסטון לקח ממצאים של ארגונים לא ממשלתיים, ונתן להם תוקף של "ועדת בדיקה" של האו"ם. בית הדין הבינלאומי לצדק נותן תוקף לטענה של דרום אפריקה שישראל עורכת רצח עם ברצועת עזה. מועצת הביטחון בהחלטותיה מחזקת את הדרישה להפסקת אש.
המוסדות הבינלאומיים הופכים בקלות לכלי בידי שלושת הרכיבים האחרים במערכת. מדינות מוסלמיות ומדינות לא דמוקרטיות הן כאמור גוש הצבעה גדול באו"ם, היכול לקדם החלטות בניגוד לעמדתן של מדינות המערב, במיוחד ארה"ב. מדינות פוסט־מודרניות עובדות יחד עם ארגונים לא ממשלתיים כדי להגדיל את כוחם של מוסדות בינלאומיים על פני כוחן של המדינות הריבוניות, למשל כפי שתיארנו בשבוע שעבר לגבי בית הדין הבינלאומי. מוסדות בינלאומיים ומדינות פוסט־מודרניות מממנים את הארגונים הלא־ממשלתיים. המערכת עובדת יחד, וישראל היא מטרה משותפת לכל השחקנים המעורבים.
אז מה עושים?
ראשית, הרשות הפלסטינית הפכה לכוח מוביל בהנעת המערכת. לדוגמה, החקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי נפתחה בגלל בקשה של הרשות הפלסטינית. לצד המלחמה הצבאית שמנהלים נגדנו הפלסטינים, הרשות נלחמת בישראל גם בלוחמה משפטית, במטרה לקעקע את הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל, לבודד אותה ולפגוע בה כלכלית ופוליטית, כדי לזכות בעצמאות בלי הסכם שלום. לחץ על הרשות בתגובה לפעולות חד־צדדיות כאלה יכול לרסן את הפעילות הבינלאומית נגדנו.
שנית, המערכת נגד ישראל מורכבת ממספר רב של ארגונים ומדינות שתומכים זה בזה ופועלים יחד כדי לקדם את סדר היום האנטי־ישראלי שלהם – וישראל צריכה מערכת דומה: ארגונים לא ממשלתיים, מדינות ואולי מוסדות בינלאומיים שיוכלו לשבש את פעילות המערכת היריבה. לדוגמה, ארגונים לא ממשלתיים תומכי ישראל יכולים לפעול באירופה כדי לצמצם את המימון לארגונים אנטי־ישראליים.
אפשרות אחרת היא לגייס את התורמות הגדולות ביותר לאו"ם כדי שידרשו להפסיק את השימוש באו"ם ככלי נגד ישראל. יש בסך הכול ארבע תורמות גדולות לאו"ם: ארה"ב, גרמניה, בריטניה ויפן. בשנת 2021, כ־50 אחוזים מתקציב האו"ם הגיע מהמדינות הללו. הן ידידותיות יחסית לישראל, וחלקן מודאגות מההשתלטות של מדינות לא דמוקרטיות – ובמיוחד סין – על מוסדות האו"ם. אנחנו יכולים לדון איתן בשינוי המצב, וליצור "או"ם הוגן יותר" לישראל.
