"רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה". קולה של שרית חדד ליווה אותי בבוקרו של יום ראשון, 8 באוקטובר 2023, כשבהיתי בהודעת ביטול טיסת K5LRBM7 מתל-אביב ללונדון שתוכננה להמריא בצהריים. עדיין בהכחשה מוחלטת, השארתי את התיק ארוז ומוכן עד לרכישת כרטיס חדש, בלי לדעת שזה עניין של יותר מחצי שנה והרבה יותר כסף ממה ששילמתי במקור. בהתחלה לא היה ברור שזה יקרה בכלל: ההפגנות האלימות שכולנו ראינו אחרי מתקפת הטרור של חמאס גרמו ללונדון להראות כמו חלום מתוק ואבוד. אבל אחרי שיחות וחקירות עם ישראלים שבילו בלונדון והעידו שהחרדה מוגזמת, ההחלטה התקבלה. בסריגים והתרגשות של אספקיזם נחתנו בשבוע שעבר על האדמה האנגלית הקרירה, רק כדי לגלות שלא משנה מה ירצה התייר הישראלי לעשות בלונדון, מלחמה זה מה שהוא יקבל.
בניגוד למה שציפינו אני וחברתי לנסיעה, בכניסה לטרמינל לא המתינו לנו דגלי פלסטין וכרזות נוזפות בישראל וב"רצח עם". אולם מלבד העובדה הזו, ההוכחה היחידה לכך שנחתנו בלונדון ולא בטהרן הייתה השלטים מאירי העיניים שנכתבו באנגלית צחה. בצער על כך שלא הבאנו איזה צעיף ראש רק ליתר ביטחון, מצאנו את עצמנו שוחות בלב ים של חיג'אבים, רעלות וגלביות בתור אל פקידי המעבר. אבל אז גילינו שגם הפקיד הוא חלק מהנוף האסלאמי.
אחרי שהרגענו אותו בכך שאין לנו שום כוונה להשתלט על אירופה – או אולי להשתלט עליה בחזרה – הגענו אל שכונת הנדון, העמוסה בבתי כנסת, מסעדות כשרות ושלטי חטופים. לאחר דרישה קצרה בשלום עמנו בארץ הקודש, השארנו את חברינו היהודים מאחור ובלב אמיץ יצאנו אל מרכז העיר.
האוויר אומנם היה חף מהפגנות וקריאות לטבוח ביהוד, אבל מהרגע הראשון אפנו התעקם למול דגלי אש"ף שפגמו בפסלי הענק ובבניינים המרשימים של העיר. המשך השוטטות בין אתרי התיירות והמוזיאונים הבהיר לנו שאולי המלחמה מתרחשת במרחק של כמה אלפי קילומטרים מאיתנו, אבל הלונדוניים אימצו אותה קרוב לליבם. במוזיאון מדאם טוסו למשל, הבחנו בסמל אדמדם של הפסקת אש על דש חולצתה של מוכרת הכרטיסים, שלא הצלחה להסתיר את התלהבותה מארץ מוצאנו… יוון, כמובן. מוכר נעים הליכות בחנות המזכרות של הארי פוטר הקפיד להבליט את צמידו הקורא גם הוא להפסקת אש. למעשה, הביקור בשאר המוזיאונים, כמו מוזיאון ההיסטוריה של הטבע, שרלוק הולמס והגלריה הלאומית, העניקו לנו את הזכות לאמץ זהויות רבות, כך שעד שהתיישבנו עייפות ומרוצות באולם התאטרון המציג את "מלך האריות", הצלחנו לכסות את רוב הגלובוס.
למחרת בבוקר קמנו אל שווקי הענק של לונדון. בורו מרקט, קמדן מרקט וקובנט גארדנס המתינו לנו במלוא צבעוניותם ומיד נבלענו ברעש אדיר של תיירים מרחבי העולם. המוכרים היו אדיבים והציעו מיני שרצים ומזכרות בחיוך ענק, שנמוג אט-אט עם שמיעת העברית שבפינו. אחד מהם היה מספיק מנומס כדי לעדכן שהוא "שכן קרוב" אבל סרב לספק עוד מידע.
בשלב הזה החלטנו לנסות לאתר נותן שירות אחד בעיר שאינו מלא בזעם (אם לא שנאה) על ישראל והיהודים באופן כללי, עד שלבסוף מצאנו כמה מהם עומדים בנוקשות סמוך לארמון בקינגהאם. אחרי שהבנו שמדובר בפוסטר נוצץ של משפחת המלוכה, נאלצנו להגיע למסקנה המצערת שנכון לעכשיו, הדבר היחיד שיותר נפוץ ממוסלמים בלונדון הוא תאי טלפון אדומים. והתחרות לא פשוטה.
החלטנו לנוח באחד מבתי הקפה המקומיים, שמנצלים את המחסור החמור במקומות ישיבה ברחוב. המלצר שניגש אלינו אף הוא היה מוסלמי למהדרין, ויחסו הייחודי זירז אותנו לקום ולחסוך חמישה פאונד על קפה בטעם של פעם (לא במובן חיובי). בסוף היום שבנו אל הנדון, אותו אי שכולו יהדות, נשמנו לרווחה והשבענו את הרעב במסעדה שכולה פטפוטי עברית קולניים.
מזג האוויר הנאה בבוקר למחרת עודד אותנו לסייר בפארקים העצומים של לונדון. שם גילינו שאף שהשמש החמה גרמה ללונדוניות לשלוף את שמלות הקיץ מהבוידעם, הבגד הנשי הנפוץ בשבילי הפארק היה, שוב, חיג'אב שחור ומתנפנף. אותן נשים, שרק עיניהן המתרוצצות היו חשופות לעיני הציבור, כיסו את הדשא הירוק בהמוניהן, אפילו יותר מהצעירים המשתזפים שרק בהו בהן בסקרנות, כאילו אינם מבינים את מה שאותו בד שחור עלול לבשר על עתידם.
בארוחת השבת עם הקהילה היהודית, שרובם ככולם עובדי בנק (לפעמים סטיגמות פשוט נכונות) שאלנו אותם על חוויתם כתושבי העיר. בין מנה מפוארת לעוד אחת, הסכמנו איתם שההליכה ברחובות לונדון עבור בני ישראל אינה מלווה בפחד, אבל בהחלט מלווה בצל כבד של אי נעימות. כמו לפצוח בריב סוער עם אדם ולהיתקל בו במעלית כמה שעות לאחר מכן, או להגיע לאירוע חברתי שלא הוזמנת אליו ועוד להקדים. המבטים העוינים, היחס הקריר, והשלטים שהוכיחו בבירור לאיזה צד נוטים תושבי העיר, לא הספיקו כדי להרוס את הנאתנו ממנה, ובטח שלא ממגוון האטרקציות והמראות. גם לאחר שחזרנו לדבר בעברית בקולניות הישראלית שאין שנייה לה, פחדנו יותר מהנהיגה הפרועה של נהגי אוטובוס הקומותיים מאשר מתקרית אנטישמית.
אבל בין הררי המזכרות והבגדים, שבנו לארץ עם חשש לא קטן, זה שתוהה לגבי עתידה של אירופה. כרגע האנגלים כנראה מתנחמים בכך שהמוסלמים משמשים כמוכרים, עובדי קבלה, נהגים או כל עבודה אחרת שהם בעצמם לא רוצים לעשות, ואין להם כמעט השפעה על התרבות או אופי העיר. אבל בהסתכלות ישראלית למודת ניסיון על הנעשה ברחובותיה, אפשר להסיק שעוד זמן קצר, מי שאינו מאמין בקוראן, הוא זה שיהיה בנעלי המהגר.
