אור ליום רביעי התאפשר לי לראות על גבי מסך צבאי בקריה את תהליך ההתרוקנות העוצמתי של רפיח מתושביה, לקראת התקדמות צה"ל בעיר. כמו שהדברים נצפים משם, גם בלבנון האויב ספג מכות לא קטנות. כוח רדואן הורחק כמעט כולו מהגבול, למגינת לבו של חסן נסראללה, שבעבר הלא רחוק השליך על הכוח הזה את יהבו. לכן הוא הגדיל את השימוש בכטב"מים, שרובם המכריע מופל בעוד מועד. חיל האוויר ערוך ומוכן להפיכת לבנון מחזית משנית לעיקרית. בינתיים יש מספיק חימושים.
אבל אחרי שבעה־שמונה חודשים, גם אופטימיסטים כרוניים אינם מתהלכים עם מברשות של צבע ורוד, ודאי לא בצה"ל. המטכ"ל עצוב, חיל האוויר מודאג, פיקוד צפון מתוסכל, פיקוד דרום עדיין מנסה להבין מה בדיוק רוצה ממנו הדרג המדיני. סוגיית החטופים מעיקה מאוד על הדרג הצבאי הבכיר ומעצימה את רגשות האשם שלו. קשה לראות אותו נחלץ מהם עם או בלי כיבוש רפיח. כשהוא דוחק בממשלה לתת לו הנחיות ל"יום שאחרי", הוא בעיקר מתכוון ליום שאחרי שחרור החטופים. אחר כך נראה.
פרסום הסרטון הנורא של שביית חמש התצפיתניות שלשום בערב הוא תוצאה של הקושי הנפשי הזה. לא חמאס פרסם אותו, צה"ל מסר אותו למשפחות לאחר שמצלמות האויב נפלו לידי כוחותינו במסגרת מבצע הניקיון המקיף שלהם בעזה. בזמנים אחרים הסרטון לא היה נמסר לידי המשפחות, ונגנז על ידי ביטחון שדה או בהוראת המטכ"ל. הוא פיגוע מורלי באמצע המלחמה, מכשיר להעצמת תודעת התבוסה, פרס לחמאס. קשה להאמין שבמלחמת השחרור או יום הכיפורים היינו מסוגלים לנצח אם תוך כדי הקרבות היו מתפרסמים סרטונים דומים של נפילת גוש עציון, למשל, או הרג שבויים שלנו במוצב החרמון. אבל בזמננו צה"ל לא מסוגל למנוע מהמשפחות המיוסרות את העדות המצולמת על מה שקרה לבנותיהן בבוקר 7 באוקטובר. אף אחד לא מסוגל להתווכח איתן, לנסות להסביר להן באהבה וברוך שדווקא העיסוק הפומבי העצום בגורל יקירותיהן, יקירות כולנו, מגדיל את סחטנות חמאס ומאריך את שביין.
המשפחות תולות את יהבן בתקשורת שמפרסמת שוב ושוב את תיאורי הזוועה מאוקטובר, משוכנעת בטעות שזה המעשה המוסרי שראוי לעשות כעת, ודורשת לשלם כל מחיר בתמורה לחטופים: עצירת המלחמה, שחרור אינספור רוצחים, ועל הדרך גם הסכמה להקמת מדינת אויב נוספת ביו"ש. כשיחיא סינוואר ייצא למחרת כמנצח מהמנהרה ברפיח או חאן־יונס, התקשורת לא תאשים את עצמה, היא תאשים כרגיל את הממשלה, בדיוק כפי שנהגה בעסקת שליט. מסע השחרור של שליט התעלם כליל מהמחיר העתידי, והסוף ידוע. סינוואר עצמו הוא הוכחה לתעריף היקר של התמסרות לאומית למוסר האולפנים.
באולפנים עטים גם על חידוש הירי הרקטי בדרום כהוכחה לחוסר התוחלת שבמלחמה בעזה. האזעקות שנשמעות שוב בשדרות והסביבה הן לכאורה הוכחה שהמבצע נכשל כליל. אבל המספרים שקיבלתי השבוע מצה"ל מצביעים על הישגיו הנאים בתחום הזה: בחודש אוקטובר נורו מעזה 7,200 רקטות ומרגמות. כבר בנובמבר מספרן ירד ל־720. בחודש מאי, נכון ליום שלישי השבוע, נורו כ־120. כואב הלב על התושבים שעדיין צריכים לרוץ לפעמים למרחב המוגן, אך הסטטיסטיקה מוכיחה שהמאמץ הצה"לי המרוכז בעזה נושא פירות. מאות הלוחמים שהקריבו שם את חייהם לא נפלו לשווא. אפשר לעצור אותם עכשיו כדי לשחרר את החטופים ולהעניק מרגוע למשפחותיהם, רק לקחת בחשבון שחמאס יוכל לחדש אז את המלאים שלו ולהתכונן למתקפה הבאה. עסקה בכל מחיר ודאי תשכנע אותו ואת האיראנים להמשיך.
