שעתיים לפני פרסום סרטון החטופות מבסיס נחל־עוז, שעה הומה של אחר הצהריים ביום רביעי השבוע, כבישי השכונה שלנו הפכו ריקים מתמיד. האווירה הזכירה את השעות האחרונות של יום הזיכרון, תכונה של יום אבל כשמעל לכול שורה עצב גדול, מועקה שאפשר לחוש באוויר.
אז פורסם הסרטון: אחרי שווידאתי שהילדים עסוקים בדברים אחרים צפיתי בו גם אני. כמו שכנראה גם אתם חשתם, גם אצלי נוצרה מערבולת של זעם, עצב, כעס, חידלון, והמון־המון שאלות. אחר כך נכנסתי לרשת החברתית X, טוויטר לשעבר. רבים חשו צורך להביע את דעתם על הסרטון, וזה טבעי והגיוני, אלא שאחרי קריאה של כמה עשרות ציוצים התחוור לי משהו שלא אמור להפתיע בימינו, ובכל זאת היה מאוד בולט: בקרב 100 אחוז מהמצייצים והמצייצות הסרטון גרם למחשבה שתואמת ב־100 אחוז את הדעה שאחזו בה לפני שצפו בו.
ביבי כן או לא, עסקת חטופים עכשיו ובכל מחיר, או מלחמה עד העזתי האחרון; כל המטכ"ל חייב להתפטר עכשיו, או 'מה פתאום, קודם כול שהממשלה תלך הביתה' – כל נושא שתרצו ושנטחן כאן עד דק כבר יותר משבעה חודשים עלה שוב על השולחן, וכל מי שחשב משהו על אחד מהם הביע את אותה הדעה בדיוק נמרץ אחרי הסרטון.
תאמינו או לא, אפילו שירות לאומי לבנות דתיות עלה לדיון סוער בטוויטר השבוע בערב יום רביעי, ונחשו מה – כל מי שלא ממש מחבב את המגזר ניצל את הסרטון כדי להיכנס בדתיות לאומיות המשתמטות, וכל המגזר נזעק להגן עליהן. צפוי, משעמם ומטופש.
אני לא מצפה מאנשים שישנו את דעתם אחרי כל סרטון, מזעזע ומהפך קרביים ככל שיהיה. זה בסדר שאנשים מחזיקים באידיאולוגיה והולכים איתה גם כשקשה. אבל גם את זה צריך לומר: מי שלא השתנה בו דבר מבוקר שמחת תורה ועד שהתבררו ממדי הטבח, מי שלא בדק את מערכת הערכים והאמונות שלו, בעיקר בתחום הפוליטי, מי שלא שאל את עצמו באומץ וברצינות אם אפשר עדיין לאחוז בכל אמונותיו כאילו כלום לא קרה – הוא אדם שטחי, חד־ממדי, עצלן ופחדן.
לפני שבע שנים פרסמתי בעיתון זה טור שכותרתו "אני מפחד מהיום שבו נתניהו לא יהיה ראש ממשלה". ההצהרה הזו הייתה מנומקת: "בנימין נתניהו מנהיג את המדינה הזו בשנים האחרונות, ברבות מהן, והמדינה חווה בתקופתו שגשוג ופריחה שאי אפשר להכחישן בשום צורה. נכון, יש עוני ויש שחיתות. יש חוליים, ויש פלסטינים. אבל בתוך כל הכאוס הזה נתניהו מוביל כאן מקום שבאופן הכי פשוט – כיף, נוח ושמח לגדל בו ילדים ולחיות את החיים, וגם לעוף מכאן פעם־פעמיים־שלוש בשנה לקפיצה קטנה לחו"ל בגלל רפורמת השמיים הפתוחים, שגם היא קרתה בתקופתו. אני מפחד שכל זה ייעלם".
אבל זה היה לפני שבע שנים, ולפני 7 באוקטובר. מדינת ישראל הפכה למקום שהרבה פחות כיף, נוח ושמח לגדל בו ילדים ולחיות את החיים. תשאלו את אנשי העוטף ואת אנשי הצפון, שמפונים מבתיהם כבר יותר מחצי שנה. גם שאר הדברים שציינתי נפגעו לא מעט בשנה־שנתיים האחרונות. בכהונת ממשלת השינוי של יאיר לפיד ונפתלי בנט תקפתי אותה בחריפות וקראתי לחברי מפלגת ימינה – שהצבעתי לה כמה פעמים – לצאת ממנה ולהפיל אותה. אני לא מצטער על הקריאה הזו, אבל טעיתי בקריאת ההמשך להקים ממשלת ימין מלא־מלא.
טבח 7 באוקטובר, מה שהתחולל לאחריו וגם הקרע בעם על רקע הרפורמה המשפטית לפניו, שינו אצלי את המחשבה הפוליטית. כיום אני בטוח שבעתיד הנראה לעין פשוט אסור, שתכהן במדינת ישראל ממשלה צרה מכל סוג שהוא. המפלגות הציוניות המרכזיות – כרגע אלה הליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד – חייבות לשבת יחד כדי לרפא, לאחות ולשקם את העם והמדינה. ונתניהו? מי שקורא את הטור הזה יודע שכבר בשבוע הראשון אחרי הטבח קראתי לו ולממשלתו ללכת הביתה מיד בתום המלחמה.
עכשיו יש גם דרך לסיים אותה: לקבל את הדיל האמריקני־סעודי מיד, בכפוף להמשך הכרעת חמאס עד להשמדתו המוחלטת. נכון, נצטרך לשלם מס שפתיים על איזה עתיד אמורפי של תהליך מדיני מול הפלסטינים. עשינו את זה כבר בעבר. למעשה, נתניהו עשה זאת הרבה לפני שתכננתי לשנות את דעותיי בנושא, כשהצהיר ב־2009 על נכונות להקמת מדינת פלסטינית בתנאים מסוימים. יש לנו כוח, לגיטימציה ויכולת לקחת את הדיל הזה ולעצב אותו בתנאים ברורים וחד־משמעיים שברור שהפלסטינים לא יעמדו בהם. אני לא מדבר על ישראבלוף, אלא על תנאים בסיסיים שהעולם המערבי ומדינות ערב המתונות יערבו להם, כמו שינוי מהיסוד של מערכת החינוך הפלסטינית, הפסקת ההסתה והאלימות, פירוז מוחלט מנשק והמשך שליטה צבאית ישראלית במתכונת שמתרחשת כיום בשטחי A.
החשדנות ברורה לי, חוסר האמון במערכות הבינלאומיות מובנה גם אצלי. אבל הגענו למצב שבו כל אחד מאיתנו חייב לעצור ולשאול את עצמו אם הוא לא נמצא על אוטומט שמכתיב את התגובה לכל הצעה. עצרו רגע את האינסטינקט המובן נגד צמד המילים "מדינה פלסטינית" – יצור שימות עוד אלף פעם בטרם ייוולד ואז ימות שוב – ותחשבו על כל מה שמדינת ישראל ואנחנו יכולים להרוויח מלקיחת הדיל הזה בשתי ידיים, ולתת לפלסטינים להתחיל להזיע.
סרטון התצפיתניות, כמו עוד אבני דרך היסטוריות רבות שנקרו לפתחנו בחודשים האחרונים, מחייב אותנו לחשב מסלול מחדש. זו לא בושה. מי שמסרב לעשות זאת, צריך להתבייש בקיבעונותיו ובפחדנותו.
