השבוע נקלעתי לביקור ראשון בחו"ל מאז תחילת המלחמה. גיחה קצרה לבריטניה עם תחושה מוזרה מאוד, ופרספקטיבה אחרת שהמרחק נותן על קצב ההתרחשויות המטורף אצלנו: חיילים נופלים בקרב, גופות חטופים מושבות ארצה, אולטימטום לקואליציה, הפגנות ברחובות, נשיא איראן נהרג בתאונה, ונגד ראש ממשלת ישראל הוצאו צווי מעצר בינלאומיים. כל זה בתוך שלוש או ארבע יממות של היעדרות. אולי היו לי אשליות בקשר ללונדון. השמועות על האווירה הפרו־פלסטינית נשמעו מוגזמות, אבל ליתר ביטחון קפצתי להציץ בהפגנה הקבועה של שבת אחר הצהריים במרכז העיר.
הדבר הראשון שהכה בי היה הרעש. שאון הולך ומתחזק. ישראלים שגרים כאן אמרו שההפגנות קטנות יחסית למה שהיה, אז ציפינו לכמה מאות מפגינים. אבל זו הייתה צעדת ענק של עשרות אלפים על פני ריג'נט סטריט. עמדתי בצומת עם רחוב אוקספורד, המוקד שמנקז את המיטב החומרי שיש למערב להציע, ונהר האדם לא נגמר. מתברר שכאפייה היא אקססורי אופנתי בקיץ 2024. בלב הצעדה יש כמובן מהגרים מוסלמים בכמות לא מבוטלת, אך הם לא רוב המפגינים בערב רב הזה. יש שם סבתות בריטיות ומשפחות עם עגלות ילדים, פעילי שמאל בריטי רדיקלי, ועל הרצפה גם פלאיירים עם כיתוב בעברית. לצד אלפי דגלי פלסטין אפשר לראות דגלים מהודו ועד לבנון, דגלים אדומים של הקומוניסטים ודגלים צבעוניים של להט"ב. דגל בריטי קטן אחד מצאתי בידי אישה מבוגרת שבידה השנייה דגלון אש"ף.
כשרואים את כל זה בעיניים, התופעה מוחשית יותר מהדיווחים על הפגנות פרו־פלסטיניות באירופה ובאמריקה. לא היה בצעדה הזאת שום דבר אלים, ובכל זאת אחרי שהיא חלפה משהו בתחושת הביטחון מתערער. פתאום ההמלצות של היהודים המקומיים להקפיד על כובע מעל הכיפה ולמעט בעברית במקומות ציבוריים נשמעו מופרזות קצת פחות. שבעה חודשים אחרי שאוגדת הקומנדו של הצבא הפלסטיני הראשון שחטה, אנסה וחטפה אזרחים ממיטותיהם, הדרישה ברחובות בירת הממלכה המאוחדת היא פְרי פַּלסטיין. הם לא מדברים רק על סיוע הומניטרי או אפילו הפסקת המלחמה, אלא על כינון מדינה, הפרס האולטימטיבי למרצחי החמאס. וזה בבריטניה, שבשעות האפלות של האנושות הייתה סמל להבדלה בין טוב לרע ולהתייצבות בצד הנכון של ההיסטוריה.
7 באוקטובר עלול להפוך לכ"ט בנובמבר של הפלסטינים. ישראל יצאה למעשה צבאי נרחב אבל ללא מהלך מדיני מסיים. למרבה הזוועה לנגד עינינו, המעשה הצבאי של חמאס ב־7 באוקטובר מוביל עכשיו לתוצאה מדינית מזהירה מבחינת סנוואר. הנושא הפלסטיני חזר למרכז המגרש. אלו לא רק המפגינים בלונדון, אלא סדרת מדינות באירופה המכירות במדינה פלסטינית כתוצאה ישירה ממעשה הטבח.
יש כאן הרבה שנאת ישראל קלאסית, אבל אולי לפחות חלק מהגל הזה קשור גם במדיניות דיפלומטית שלומיאלית. בשדה התעופה בחזור כבר הגיעו הידיעות על בקשת התובע להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. מלונדון זה כבר נראה פתאום פחות מפתיע, והייאוש מעולם לא היה פחות נוח.
ועוד תובנה אחת מלונדון: בשתי מלחמות העולם בריטניה דשדשה בתחילה. ובשתיהן, חילופי שלטון תחת אש הוציאו אותה מנסיגה לניצחון. השיטה הבריטית אפשרה זאת גם ללא בחירות ארוכות שמחירן עוד חודשי דשדוש, אבל לפעמים אין מנוס. את המקרה המפורסם ביותר נתניהו מכיר היטב: מי שחילץ את בריטניה מהבוץ, ובעצם את כל העולם החופשי מציפורני הנאצים כשהפך לראש ממשלה בעיצומה של המלחמה, היה המדינאי הנערץ עליו, וינסטון צ'רצ'יל.
האולטימטום של בני גנץ נכתב עוד לפני יום הזיכרון. ההחלטה העקרונית לצאת מממשלת החירום התקבלה לפני כחודשיים. אבל תמיד הייתה סיבה לדחות: פעם התקדמות מדומה לעסקת חטופים, פעם המתקפה האיראנית, אחר כך החגים הלאומיים, ואז הכניסה לרפיח וגם השיקול הפוליטי שלא להיראות נגרר אחרי סער.
בסביבת גנץ התלבטו על שורה אחת בטקסט עד הרגע האחרון: האם להסתפק באולטימטום רך של "כמה שבועות" או לנקוב בתאריך. ההחלטה להציב מועד מדויק, 8 ביוני, לא נועדה לנתניהו אלא לגנץ עצמו. הראש מושך אותו החוצה, הלב עדיין רוצה להישאר בקבינט. הוא שותף לאחריות על הניהול הכושל של המדיניות הישראלית, אבל מוטרד ממה שיקרה כשלא יהיה ליד ההגה. התאריך שהציב תוזמן בכוונה לאחרי מועד הדיון בבג"ץ על הגיוס. יש סיכוי קלוש שבית המשפט יורה על הוצאת צווי גיוס ל־67 אלף צעירים חרדים. התפתחות כזאת אולי תפרק את הממשלה גם ללא מגע יד גנץ. אבל נראה שזוהי תקוות שווא. ההיגיון הפוליטי הפוך: החרדים לא יעזו להיות הראשונים שמפרקים את הקואליציה, אבל אחרי פרישת המחנה הממלכתי, הדינמיקה עשויה להיות של פיזור ממילא.
החידה הגדולה תהיה אפקט הפרישה הבלתי נמנעת של גנץ ואיזנקוט: האם היא תיתן את האות לסדרת התפטרויות בצמרת הביטחונית, להרחבת ההפגנות ברחובות, ואולי גם למרד של כמה מחברי הקואליציה? המועמדים מתוך הליכוד למהלך כזה מבוהלים מהצל של עצמם ומתעבים איש את רעהו. יכולתם לצאת למהלך פוליטי משותף נמוכה מאוד. הם יהמרו רק על הצלחה בטוחה.
נתניהו וגנץ נפגשו פעמיים בחודש האחרון בארבע עיניים. לא הונח שם איום פוליטי ישיר, אבל נתניהו שמע שוב את הדרישה להבין מה התוכנית הגדולה. נראה שלראש הממשלה אכן יש תוכנית, אך הוא מתעקש לא לשתף בה אפילו את קבינט המלחמה שלו. עם גלנט אין לו קשר מלבד הישיבות המקצועיות, וגנץ לא זוכה ליחס מקרב יותר. עד כה נתניהו לא הפגין ולו מאמץ קלוש לשמר את ממשלת החירום שלו בשלמותה. הוא כמו־אדיש לאיומי הפירוק, ואולי רוצה במימושם.
מלבד חזית נרחבת בצפון, הדרך להשאיר את גנץ בפנים היא התקדמות בנתיב הסעודי. הדיל הזה, שממשל ביידן זקוק לו נואשות לפני הבחירות בארה"ב, יכול להביא להיפוך מצב ולבלימת המפולת המדינית, אבל יש בו גם סכנות לא מבוטלות. החבילה האמריקנית כוללת ברית הגנה אזורית מול איראן ונורמליזציה היסטורית עם סעודיה. וגם הפסקת המלחמה, שיבת חטופים, הקמת מנהלה אזרחית לעזה בתמיכה סעודית וממשלת טכנוקרטים. התשלום: התחייבות ישראלית לאופק למדינה פלסטינית. שאלת עמימות הניסוח כאן קריטית. האם תיכתב המילה "מדינה" או משהו כללי יותר, שהוא פחות ממה שנתניהו עצמו אמר בנאום בר־אילן.
הדיל הזה מוצג כמכה לחמאס שניסה לסכל את הנורמליזציה, אבל מתברר שהארגון הרצחני הוא חלק מהעסקה הסיבובית שכוללת את שחרור החטופים שבידיו. החשד בירושלים הוא שחמאס כבר נערך לוויתור פורמלי על השלטון בעזה. למה לו להתעסק בהיבטים האזרחיים של מיליוני עזתים מוכי מלחמה, כשהוא יכול לעבור לפעול במודל חיזבאללה. כמו בלבנון, שיש בה ממשלה חלשה וארגון צבאי חזק ממנה, גם בעזה ממשלת טכנוקרטים פלסטינית תהיה הבובה המושלמת. עם האחיזה שיש לחמאס בציבור והמנגנון שלו שרחוק מפירוק, הוא יוכל להמשיך לנהל את ענייניו כגורם החזק ברצועה.
מצדדי הדיל הסעודי מעריכים בעצמם שהוא ייכשל. למעשה, על זה הם בונים: ברקטה הראשונה, כך מובטח לנו, או אפילו במחרטת הנשק הראשונה שתשוב לפעול, צה"ל יוכל לחזור להילחם. זה יהיה אחרי מנוחה, התארגנות, ייצוב הצפון, מילוי המחסנים, אוורור המילואים, שיפור הכלכלה ובעיקר: השבת החטופים. הבעיה היא שאין זמן טוב להתחיל מלחמה. אנחנו למודי דחיינות של שלושה עשורים. כשחמאס יפר את ההתחייבויות, ישראל כבר תמצא תירוצים מדוע להפר את התחייבותה לעצמה.
