פעם, לפני עידן הקורונה, לפני אסון מירון ולפני המלחמה, ההתכנסות השנתית ההמונית ביותר בישראל הייתה חגיגות ל"ג בעומר במירון. לפי דיון בוועדת הפנים של הכנסת ב־2017, 400 אלף איש פוקדים את הקבר מדי ל"ג בעומר. לו היה נוחת אז בישראל חייזר, נטול רקע מקדים בדת המקומית, ומנסה להבין מהו המקום הקדוש ביותר ומהו המועד הקדוש ביותר – מן הסתם הוא היה מגיע למסקנה שמירון הוא קודש־הקודשים של היהדות, ול"ג בעומר הוא שיא כל המועדים.
לא עוד. זו הפעם השלישית בארבע השנים האחרונות שהחגיגות במירון מתבטלות. גם באתר עלייה לרגל אחר, קבר רבי נחמן באומן, המצב אינו כתמול שלשום. בטרם הקורונה נסק מספר המגיעים אליו מדי ראש השנה ל־50 עד 60 אלף יהודים. הקורונה והמלחמה באוקראינה שיבשו את העניינים גם שם. בראש השנה הזאת נרשמה אומנם התאוששות, ובאומן נכחו יותר מ־40 אלף יהודים, אבל עתידה המעורפל של אוקראינה מטיל צל כבד על המשך קיום המעמד הזה בשנים הבאות.
מודעה שהופצה השנה בשכונות החרדיות בירושלים נושאת את הכותרת "הנוגע בהר מות יומת", והכוונה היא להר מירון. שם מכנים את ביטול ההילולה "מזימת הרשעים", ומזהירים שפגיעה בה היא "משחק באש". בריאיון במקור ראשון לפני שנתיים הזדעזע אחד מראשי זק"א שנכחו באסון מירון מהאפשרות שההילולה תבוטל: "את ההילולא ברשב"י אי אפשר לבטל. זה כמו שאי אפשר לבטל את השבת. זה המקום הקדוש ביותר ליהודים".
אחרי רעידת האדמה שהחריבה את צפת ב־1837 הסביר החתם סופר שזו תוצאה של נטישת ירושלים לטובת מירון. ברשימת עשר הקדושות של היהדות במסכת כלים, שמונה מתוך העשר נמנות בתוך שטח הר הבית ומירון אינו נזכר כלל. אז כיצד ייתכן להפוך טפל לעיקר? ומה היה אומר החתם סופר על כך שבחוק המקומות הקדושים זוכה מירון למקום של כבוד ואילו הר הבית איננו נחשב כלל? מעניין גם מה היה אומר על תהפוכות ההילולה בשנים האחרונות.
גם בהר הבית יש מי שטורח להפוך את היוצרות: מפקד מחוז ירושלים דורון תורג'מן, שהודיע בשבוע שעבר על פרישתו, נוהג להציג לאורחיו טבלה שמתאמצת ליצור הקבלה בין המאבק היהודי למען הר הבית ובין הטרור האסלאמי בו. האיום המוסלמי על שלום הר הבית מופיע לצד "האיום היהודי". חשוב להדגיש שתורג'מן הוא אדם חביב ביותר ובעל עיטור המופת, אבל אפילו הוא אינו חסין מטשטוש ההבדל בין הטובים לרעים. זה כמו להציב בניתוח אירועי שמחת תורה מצד אחד את חמאס על טילי ה־RPG, הרקטות והכטב"מים שלו, ומהעבר השני את הסוכה של צבי סוכות. זה כמו להוציא צווי מעצר למנהיגי חמאס וישראל כאחד.
תחת הכותרת "שמוּר", האיומים המוסלמיים המופיעים בטבלה כוללים פעילות ארגונים אסלאמיים קיצוניים בשטח הר הבית, החדרת אמצעי לחימה לשטח הר הבית, פגיעה בשוטרים ובמבקרים בשטח ההר, ניסיונות של גורמים שונים לאחיזה בשטחו, הפרות סדר מהר הבית לעבר המתפללים בכותל (יידוי אבנים), הפרות סדר בתפילת יום שישי ובמועדים, וכן היבטי בטיחות כמו הגעת 140 אלף מתפללים בימי הרמדאן.
ומהם האיומים מהצד היהודי? החששות הרציניים ביותר: "פרובוקציה או פעילות אלימה על ידי יהודים בשטח הר הבית. פעילות חבלנית עוינת – פגיעה במסגדים". כדי להשלים את הרשימה ולהוכיח שקיימת סימטריה בין הצדדים הניצים נוספו לרשימה גם "כוונה תמידית לשינוי הסטטוס־קוו, פשיעה לאומנית בשערי הר הבית ובמסגדים, סבב שערים".
מאיפה להתחיל? למעט אירועים ספורים, שכדי להיזכר בהם יש לשוב לאחור ארבעים שנים ויותר, פשוט אי אפשר לאתר את מה שהמשטרה מכנה "פרובוקציה או פעילות אלימה על ידי יהודים בשטח הר הבית", ודאי לא ברמה של פגיעה במסגדים. במשטרה הרי לא מסוגלים לציין ולו מקרה אחד של יהודי שיידה אבן בשטח ההר בשני הדורות האחרונים. מהצד המוסלמי, יידוי אבנים בהר הוא עניין שאינו נדיר כלל.
בשבע השנים האחרונות נערכו קרוב לעשרים ניסיונות פיגוע בהר ובשעריו, נטולי גלאי המתכות, בנשק קר וחם גם יחד. שיאם ברצח השוטרים האיל סתאווי וכמיל שנאן בהר עצמו, ורצח אליהו קיי בידי מחבל שיצא משטח ההר עם רובה. לצד זה נערכות שם לא מעט הפגנות תמיכה במוחמד דף, בחיזבאללה או באויב אחר כלשהו. פעמים רבות נתלו שלטי תמיכה בחמאס ובכוחות הרצח שלו. לא פעם ולא פעמיים נשמעות שם קריאות להשמדת היהודים. ובכל זאת, לתורג'מן חשוב לצייר הקבלה בין הרוצחים לנרצחים.
המשך הטבלה מקומם עוד יותר: כיצד ייתכן ש"כוונה תמידית" של פעילים יהודים לשינוי הסטטוס־קוו נחשבת בעיני תורג'מן ואנשיו לאיום על שלום ההר? מי העניק להם את הרשות להתייחס למאבק דמוקרטי למען זכויות אדם כבלתי לגיטימי, כאיום שווה ערך לטרור הפלסטיני בהר? האם קציני המשטרה לא עברו את מבחן הבגרות בלימודי אזרחות? האם כשוטרים לא לימדו אותם על תפקידה של משטרה במדינה דמוקרטית?
גם בנוגע למה שכונה "פשיעה לאומנית בשערי הר הבית" ו"סבב שערים" אין הכוונה לפעילות בעייתית מבחינה חוקית או אפילו מפוקפקת. צעירים יהודים מקיפים את הר הבית בלילות לשם דרישת המקום, ומתעקשים להגיע גם לשעריו המיועדים – בניגוד לצדק – למוסלמים בלבד. הצעירים הללו, רובם פעילי תנועת "חוזרים להר", נרדפים בידי המשטרה כבר שנים בגלל התעקשותם להסתובב במקומות שהיא מעדיפה להותיר ריקים מיהודים.
זו לא הפעם הראשונה שתורג'מן מנסה לצייר את פעילי הר הבית היהודים כגורמים מסוכנים, שווי ערך לראא'ד סלאח ולעכרמה סברי. שבועות ספורים אחרי רצח שוטריו בהר הבית ב־2017 סיים תורג'מן את תפקידו כמפקד מרחב דוד. הוא התראיין אז בידיעות אחרונות ושטח תובנות מעוררות תדהמה. אחרי אירוע מתגלגל שכלל פיגוע רצח כפול, מהומות מתמשכות וגל אלימות אסלאמית קשה, תורג'מן ניצל את הריאיון כדי להשתלח דווקא בתום ניסני, מנכ"ל ארגון בידינו, שקידש בהר את אשתו שרה כחודש וחצי לפני כן: "זו הייתה פרובוקציה מתוכננת ועלובה, שהתקיימה בניגוד לכללים שהפעילים מכירים היטב… כדי לקבל הד תקשורתי בלבד".
באותו הריאיון, שפורסם ב־10 באוגוסט 2017, כינה תורג'מן את היהודים שמתפללים, משתחווים או מתחתנים בהר הבית "גורמים קיצוניים שמתכננים לעורר פרובוקציות בשטח ההר". בלי להבין שהוא מדווח על מעשה אסור מבחינה חוקית, הוא סיפר שהרשויות מנהלות מעקב מתמיד אחריהם.
ב־2021 שיבח דורון תורג'מן את חוסר התגובה של שוטריו להשפלתם בהר. דחיפת שוטר והפלתו בידי מוסלמי בהר הבית זעזעה אז את המדינה ואת הרשתות, אבל תורג'מן דווקא היה מרוצה מהיעדר התגובה: "כל תגובה אחרת היתה יכולה לגרום להסלמה ולנפגעים רבים", הוא כתב לשוטריו, "אופן ההתמודדות מעיד על עוצמה, איפוק ושליטה עצמית ברמה גבוהה".
אין לטעות: תורג'מן אינו שונה מקציני משטרה בכירים אחרים בעבר או בהווה. המערכת שבויה בתפיסה מעוותת של מפת האיומים על שלום ההר. במקום לאכוף את החוק על הגורמים האלימים הם מכבידים את ידם דווקא על פעילי חופש, מטיפים לפקודיהם להבליג על עבריינות אסלאמית חמורה, ועוד מדברים על כך במינוחים של גילוי עוצמה. תשומת הלב מופנית להיכן שקל ונוח, ולא להיכן שהתערבות המשטרה נדרשת.
במקום לעמוד לצד קורבנות התוקפנות, המשטרה מצטרפת לצד הדורס. מה שיש לומר לחסידי הנהירה למירון הוא גם מה שיש לומר לניצב תורג'מן הפורש: הבטתם כל השנים לכיוון הלא נכון.
