כשבונים על תשתית של שקר, כל מה שנבנה על התשתית הזו יוצא עקום.
כבר לאחר ה- 7 באוקטובר, ובמיוחד לאחר ביקורו של הנשיא ביידן, מדינת ישראל נכנעה כניעה מבישה ל westplaining ("הסמערבה") והסכימה לשתף פעולה עם השקר ש״חמאס לא מייצג את הפלסטינים״.
בנאומים רשמיים, בדוברות ובהודעות הקפידה ישראל לציין שהיא במלחמה עם חמאס – לא עם עזה, ולא עם הפלסטינים. זו הייתה טעות איומה לשתף פעולה עם השקר הזה. למעשה זו הטעות שעומדת בבסיס כל הכישלונות שנערמים. הלוואי וזה לא היה כך, אבל חמאס מייצג את האתוס העמוק ביותר של הפלסטינים – זה של ״ממים למים פלסטין תהיה ערבית״ (הגרסה הערבית המקורית של ״מן הים עד הנהר"), זה של הפליטות האינסופית המתקיימת בציפייה לקץ הריבונות היהודית, וזה של ״השיבה״, כש״שיבה״ בחזון הפלסטיני הוא דקה לדקה ה- 7 באוקטובר, לא נוסטלגיה תמימה לבית שאבד.
וכשבונים על השקר הזה, הכל נראה כמו שהוא נראה. שולחים חיילים להילחם כאילו המשימה שלהם היא לחסל 30,000 רוצחים של חמאס, ולא לנצח במלחמה כוללת מול עזה. הרי כל תורת הלחימה של חמאס נשענת על העובדה שהם פועלים בתוך אוכלוסייה אוהדת. כך הם יכלו להפוך שטח בנוי שלם למכונת מלחמה אינטגרטיבית שכל מרכיב בה הוא חלק משיטת הלחימה. זו לא ״לוחמה בשטח בנוי״. זו תורת לחימה מסדר גודל אחר לחלוטין. מרשתים את כלל הרצועה במאות קילומטרים של מנהרות עם מאות פירים, מכינים מראש נשק מפוזר בבתים, בתי ספר, מסגדים ודירות בידיעה שהכל יחכה שם לשימוש הרוצח מטעם חמאס שיגיע לשם מן המנהרה או על פני האדמה בלבוש אזרחי. עזה כולה היא מכונת מלחמה לטובת מטרה אחת בלבד – שליהודים לא תהיה מדינה.
כשמסכימים לשקר כאילו הבעיה היא רק 30,000 רוצחים מיומנים של חמאס ולא שעזה בפועל כולה ישות אויב, שלא לדבר על הפלסטינים, אז הופכים את צה״ל לצבא האספקה לעזה, ומסכנים חיילים ומשקיעים משאבים באבטחת אספקה שוטפת לאויב בזמן מלחמה. כך גם מאריכים את המלחמה ואת הסבל.
כבר ביום הראשון ישראל הייתה צריכה להודיע שעזה כולה היא ישות אויב, שישראל מבינה את הטעות האיומה שהיא עשתה בכך שהשאירה גבול פתוח וקשרים כלכליים עם ישות אויב המחויבת לחיסולה, ולכן היא סוגרת את הגבולות בין עזה לשטחה, מפסיקה את כל האספקה לאויב , כולל חשמל ומים, ושכל אספקה יכולה להמשיך להגיע ממצרים. לא היה צריך להגיע לרפיח כדי לדעת שמצרים מאפשרת אספקה שוטפת של מוצרים ונשק לתוך הרצועה.
ישראל, שזה עתה חוותה פלישה אכזרית של צבא עזה לישראל בוודאי אינה צריכה לתמוך באויביה בזמן שהיא נלחמת בהם. כשמסכימים לשקר כאילו זו רק מלחמה מול חמאס ואין שום קשר בין חמאס לעזתים ולפלסטינים בכלל, אז מגיעים לכל מיני פורומים בינלאומיים עם כל מיני הסברים רופסים, במקום להבהיר שזו מלחמה כוללת.
רק אפשר לדמיין מצב שבו ארה״ב הייתה מודיעה בדצמבר 1941 שהיא יוצאת למלחמה כנגד הקמיקזים ורק נגדם. אבל לא: ארה״ב הודיעה שהיא נלחמת ביפן, ונלחמה עד שיפן נכנעה וסיימה את הכיבוש ורק כשיפן הייתה למדינה דמוקרטית שוחרת שלום.
מנהיג ראוי יותר ופחדן פחות למדינת ישראל היה אומר לנשיא ביידן, תודה לך על התמיכה והסיוע ועל נושאות המטוסים, אבל למרבה הצער חמאס מייצג היטב את הפלסטינים ובעיקר את שאיפתם העמוקה שליהודים לא תהיה מדינה, ולכן מדינת ישראל תנהג בעזה כישות אויב. ישראל כמובן תשמור על חוקי המלחמה. ותעשה כל שאפשר להגן על בלתי מעורבים. במובן המלחמתי, אבל המלחמה כמלחמה היא לכל הפחות מול עזה, אם לא מול הפלסטינים בכלל.
אם, כפי שהנשיא האמריקאי טוען, חמאס לא מייצג את הפלסטינים, אז נטל ההוכחה הוא על הפלסטינים והעזתים, במילה ובמעשה – שחרור חטופים שהוחזקו על ידי עזתים הייתה יכולה למשל להיות התחלה מצוינת להראות שחמאס לא מייצג את הפלסטינים. אבל מה שקרה הוא ההפך.
כל עוד אין ראיות לכך, לישראל אין שום סיבה לשתף פעולה עם שקר שמסכן את קיומה. כפי שכתב סאן צו – לוחמים שמנצחים, ראשית מנצחים ואז יוצאים למאבק. לוחמים שמפסידים, ראשית יוצאים למאבק ואז מחפשים ניצחון. ישראל שבאמת הייתה מחפשת לנצח ולא רק ללרלר מלים ריקות, הייתה מבינה שהניצחון בנוי בראש וראשונה על כך שלא ייאמרו שקרים, שהאויב יזוהה בבהירות, ורק אז יוצאת למאבק נגד האויב העזתי עם מטרות ברורות של כניעה מוחלטת, ולא יוצאת למלחמת ביזארית בקמיקזים, כאילו הם לא שייכים לכלום.
