סיאוב הממסד הבינלאומי הגיע השבוע לשיא חדש, עם התביעה להוצאת צווי מעצר בינלאומיים נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. אחרי שהאו"ם עצמו התמהמה לגנות את הפשעים נגד האנושות שביצעו אנשי חמאס, אחרי שבית הדין הבינלאומי לצדק כמעט קבע שישראל מבצעת רצח עם בתושבי עזה, כעת בא תורו של בית הדין הפלילי הבינלאומי לשלם את ליטרת הבשר שלו לכוחות השקר העולמי באמצעות בקשה להוציא צווי מעצר בינלאומיים אישיים נגד הרוצח וקורבנו גם יחד.
יש הרבה סיבות לכך שהגענו למצב הזה: ישראל והנהגתה הכושלת עשו לא מעט טעויות. אשמה גם מערכת המשפט הבינלאומי, התקועה בדיני מלחמה שהתאימו למלחמות בין מדינות, ולא השכילה לפתח דיני מלחמה שיתאימו למלחמה א־סימטרית בין מדינה דמוקרטית – הרוצה לשמור גם על חיי אזרחי האויב – ובין ארגון טרור שפועל במכוון בקרב אזרחים.
יותר מכול הגענו למצב הנוכחי משום שהקהילה הבינלאומית עצמה מורכבת כיום מרוב של מדינות רודניות, מושחתות וציניות, שניהלו בעצמן מלחמות זוועה ללא שמירה מזערית על כללי מוסר. הן לא יהססו לפגוע זו באוכלוסייתה של זו, והמכנה המשותף היחיד ביניהן הוא שנאתן למערב, לצד השאיפה להחלישו. הן לא יבחלו בשום דבר תועבה, שקר וצביעות.
הקמת המערכת הבינלאומית הייתה עניין מוצדק, אחד הלקחים החשובים של מלחמת העולם השנייה. הסכנות העומדות בפני האנושות הפכו גלובליות יותר, ודרושים ארגונים גלובליים שישכילו להתמודד איתן. לכן נולד לא רק האו"ם עצמו, אלא גם ארגון הבריאות העולמי, קרן המטבע הבינלאומית וארגוני חינוך בינלאומיים. כמעט כל תחום אנושי הלך ומוסגר במערכת סטנדרטים עולמית. אלא שהרעיון הנאצל המקורי זוהם בעוצמה הולכת וגוברת, עד שנוצר מצב אבסורדי: המדינות העשירות, שרובן ככולן דמוקרטיות, ממשיכות לממן מערכת בינלאומית מסואבת, מפני שבתמימותן הן עדיין דבקות באידיאלים שהמערכת הזאת נבנתה עליהם – אף שהמערכת עצמה כבר מזמן אינה מחויבת להם.
בעשורים האחרונים עולה מדי פעם בשיח הבינלאומי הפתרון המתבקש: להקים מערכת בינלאומית חדשה, שתהיה מורכבת אך ורק ממדינות דמוקרטיות. האחרון שהעלה את הרעיון הזה בעוצמה רבה היה הסנטור האמריקני המנוח ג'ון מקיין, איש אמיץ וישר דרך. אבל כדרכם של רעיונות חדשניים, נכונים ככל שיהיו, גם הרעיון הזה טבע באינרציה הטבעית שמאפיינת את פעילותו של כל ארגון שלא מת עד שקוברים אותו סופית.
המערב לא צריך בהכרח לפרוש מהמוסדות הקיימים של הקהילה הבינלאומית. אין סיבה לאפשר למושחתים ולרשעים נסיבות קלות עוד יותר למימוש מדיניותם. אבל מדינות המערב צריכות להפסיק מיד את המימון שהן מעניקות למוסדות האו"ם הקיימים, ולבנות במקביל תשתית כלכלית ומדינית להקמת מוסדות חדשים, שיורכבו רק מנציגי מדינות דמוקרטיות שערכים הומניסטיים וליברליים מנחים אותן.
העולם החופשי ספג לפני 85 שנה מכה קשה, כמעט אנושה, כשאִפשר בתמימותו לכוחות האופל לנצל את חולשתו. למערב אסור לחזור על הטעות הנוראה הזו, שהיהודים – היום כמו אז – יהיו הראשונים לשלם את מחירה, אבל סופה שתפגע באנושות כולה. במערב יש כבר מי שמכירים בעוצמת הסכנה. הבולט שבהם הוא דווקא נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שהזהיר לאחרונה את אירופה מפני פיתויי השאננות, ותבע ממנה להתגבר על חולשתה ולהקים מערכות צבאיות ומדיניות שיוכלו להתמודד עם הסכנה.
אחד הצעדים החשובים שיכולים לעשות מקרון ומנהיגי המערב האחרים הוא להפיל את המערכת הבינלאומית הקיימת לטובת מערכת בינלאומית חלופית והוגנת, שחייבת להישען על משטרים דמוקרטיים. מערכת כזו גם תגביר את המוטיבציה של מדינות רבות לדבוק במשטר דמוקרטי, ואף לדאוג לכך שמשטר לא דמוקרטי יהפוך לכזה. כשלמדינות יהיה הרבה מה להרוויח אם משטרן יהיה דמוקרטי והרבה מה להפסיד אם לא ינהיגו משטר דמוקרטי, נגלה שיש גם הרבה יותר מדינות שבוחרות בשיטת המשטר הזאת.
