"תאמין לי, צריך להחליף את כל 120 חברי הכנסת": אין מי שלא שמע את המשפט הזה לאחרונה, באיזו שיחת סלון או דיון פוליטי. זהו החלום שפשה כאן – שכל הצמרת, הפוליטית וגם הביטחונית, תוחלף באנשים שיצעידו את ישראל למקום טוב יותר. אלא שאותם החולמים יודו באותה נשימה ממש שקשה לראות כיצד התרחיש הזה יכול להתממש.
המינויים בצה"ל נמשכים, והסקרים מראים שרוב המפלגות בכנסת ישבו בה גם בכנסת הבאה. גם השמות החדשים־לכאורה אינם חדשים. ההוא שפרש מהמפלגה הזאת אולי יקים מפלגה חדשה עם פוליטיקאי עבר ששוקל קאמבק, או להפך; או שעוד "ביטחוניסט" שוקל להתמודד, ולפי הפרשנים הוא "ישנה את המפה הפוליטית", אך יתגלה לבסוף כפוליטיקאי בינוני, כמו יתר הגנרלים.
האבסורד הוא שהכנסת דווקא מתחדשת. במערכות הבחירות האחרונות בין שליש לרבע מחברי הכנסת איבדו את מקומם לטובת דמויות חדשות. אולם התחלופה הזו בדויה: רוב חברי הכנסת החדשים הם יושבי הספסלים האחוריים, והשפעתם שולית עד בלתי קיימת. המערכת הפוליטית בישראל נשלטת בידי תשעה עד עשרה ראשי מפלגות שאינם מתחלפים כמעט. רוב השמות שקובעים את גורל המערכת הפוליטית מלווים את ישראל לפחות עשור, בשעה ששאר חברי הכנסת משמשים כאצבעות בעת ההכרעה ביניהם.
המצב הזה מעוות עיקרון מרכזי בפוליטיקה: מטרתו של פוליטיקאי היא להיבחר שוב, לא מתוך אופורטוניזם אלא כעיקרון דמוקרטי חשוב. מערכת הבחירות היא ההזדמנות של הציבור לקבוע אם נציגיו פעלו כמצופה מהם. בחירתם שוב אמורה לבטא שביעות רצון של הציבור, מעין אמירה לפוליטיקאי 'טוב עשית, נשמח שתמשיך'.
הבעיה היא שבמבנה הפוליטי בישראל נוצר עיוות בדיוק בנקודה הזו. מי שקובע אם פוליטיקאי מסוים ימשיך לקדנציה נוספת הוא לא הציבור אלא יושב ראש המפלגה, או במקרה הטוב קבוצת כוח בתוך המפלגה. לכן נאמנותו של חבר הכנסת נתונה קודם כל לראש מפלגתו או לקבוצת הכוח, והוא יצביע בהתאם לאינטרסים שלהם.
למרבה האבסורד, אם בעיני הבוחרים ההחלטה הייתה שגויה, מי שישלמו את המחיר ויעזבו את הכנסת יהיו נציגים מתחתית הרשימה. המפלגה תקטן, אבל ראשי המפלגות יישארו. המשבר הפוליטי בישראל, שהתבטא בארבע מערכות בחירות רצופות, הראה בבירור את השליטה המוחלטת של ראשי המפלגות: חברי הכנסת מהשורות האחוריות הצביעו שוב ושוב בעד פיזור הכנסת, אף שידעו שיש סיכוי גבוה שלא יחזרו אליה. התוצאה היא שהפוליטיקה הפכה למערכת של בינוניות. "פוליטיקאי" היא מילת גנאי, בין השאר כי אנשים טובים מבינים שהשפעתם שולית.
תחילתו של פתרון עשוי להיות הורדת אחוז החסימה. היא תפתח את הדלת להרבה אנשים טובים שיכולים לגייס כמה עשרות אלפי תומכים, אבל במצב הנוכחי אין להם סיכוי להיכנס לכנסת. חבר כנסת שנכנס בזכות 40 אלף איש ידע טוב יותר מה הקהל שלו רוצה, ויוכל לייצג אותו נאמנה. הוא יהיה מחויב למלא את רצון הציבור שהצביע לו, אחרת לא ייבחר שוב.
ומה לגבי יציבות? אנשי המפלגות הקטנות לא יפזרו את הכנסת אם הקהל שלהם לא ירצה בכך, משום שהדבר יביא לסיום הקריירה הפוליטית שלהם. במאמר בכתב העת השילוח הראה לאחרונה עידן ארץ שהעלאת אחוז החסימה לא הביאה ליציבות הכנסת או הממשלה, אלא להפך: דווקא המפלגות הבינוניות הובילו להפלת הממשלות. הורדת אחוז החסימה תאפשר ייצוג בכנסת לקבוצות קטנות שאינן מצליחות להתגבש למפלגה גדולה. ייתכן שנראה נציגות ערבית שלא מתנגדת לציונות, נציגות חרדית שתומכת בגיוס, ובאופן כללי מגוון רחב יותר של דעות וייצוג הולם לציבורים קטנים.
המתנגדים העיקריים להורדת אחוז החסימה הם הפוליטיקאים השולטים במערכת הנוכחית. המפלגות הגדולות חוששות לאבד מכוחן, והמפלגות הקטנות אינן מעוניינות בתחרות נוספת. המפלגות החרדיות חוששות מתחרות מגזרית. הפתרון לכך יכול להיות הורדת אחוז החסימה למנדט אחד בלבד, במקביל להגדלת מספר חברי הכנסת ל־150. הגדלת הכנסת נצרכת גם לחלוקת עומס התפקידים בוועדות, שמקשה מאוד על חברי הכנסת המכהנים, ובמקביל תפצה את המפלגות הקיימות על הורדת אחוז החסימה כך שהן לא ייפגעו מבחינת מספר הנציגים בכנסת.
הפתרון לא מושלם אולי, אבל נדמה שבמקום לעסוק בקריאות להקדמת הבחירות, מוטב להסתכל צעד אחד הלאה, ולחשוב כיצד מייצרים מערכת בחירות שבאמת תוביל לשינוי.
