חוק הגיוס שהממשלה מקדמת הוא ישראבלוף נוסף. מספר החרדים שהוא יביא לגיוסם זעום, אם בכלל. הוא נועד לשתי תכליות: החזרת מלוא תקציב הישיבות, וקניית זמן נוסף לחרדים עד שישיגו שליטה פוליטית מוחלטת ויקַבּעו את הפטור. חקיקת ההסדר המוצע מנבאת חורבן למדינת ישראל בטווח הארוך ואת סופו של צבא העם בטווח הקצר. זה היה נכון לפני 7 באוקטובר, ונכון ביתר שאת אחריו. חוק גיוס ראוי חייב להתבסס על עיקרון אחד פשוט: כולם מתגייסים. חקיקת חוק כזה תתאפשר אם ישתנה הרכב הממשלה או כשלאחר הבחירות יוקם גוש ציוני, שיהיה נכון "להתאבד" על תיקון העוול ההיסטורי הזה ולהציל את ישראל.
עד 7 באוקטובר חשבנו שצה"ל יכול להיות קטן וחכם, אך המציאות טפחה על פנינו בדרך אכזרית ואילצה את מדינת ישראל ואת הצבא לשנות את תפיסת בניין הכוח. עד 7 באוקטובר תפיסת ההגנה הסתמכה על מודיעין מתריע וכוח מגן מצומצם בגבולות, במטרה לסכל התקפות נקודתיות. הקונספציה הזו עלתה בעשן הבתים של בארי וכפר־עזה, ונשטפה בדם הנטבחים במסיבת הנובה. מודיעין ימשיך להיאסף, אבל כבר לא נוכל להסתמך עליו באופן עיוור. לאחר שהחלש שבאויבינו הצליח להפתיע אותנו, תרחיש הייחוס של מתקפת פתע יחייב את צה"ל להחזיק סד"כ גדול הרבה יותר. זאת, כמובן לאחר השלמת המלחמה הנוכחית, שסופה לא נראה באופק.
הצורך המיידי הוא תוספת של 7,000 חיילים, נוסף לחיילי המילואים, שהיקף שירותם עכשיו הוא חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אנחנו במשחק סכום אפס: אם החרדים לא יתגייסו, שירות החובה של המשרתים יתארך עוד ועוד ואנשי המילואים יחזרו לכמעט שירות קבע, עד שיכרעו תחת הנטל. הקבוצה היהודית היחידה שאינה שותפה לנטל הגיוס היא המגזר החרדי. גם אחרי 22 שנות חקיקה, שרובה הייתה שקר מוסכם, שיעורי הגיוס אפסיים. הנתונים שמציג הצבא, שגם הם שנויים במחלוקת, מדברים לכל היותר על גיוס של 8 אחוזים מפוטנציאל המתגייסים. רבים מהם חרדים רק בהגדרה הפורמלית, וכבר מזמן עזבו את העולם החרדי. בעשורים הראשונים, בהתעלם מההיבט הערכי, עוד היה אפשר לוותר על גיוס חרדים; אך השינוי הדרסטי בצורכי הצבא והגידול בשיעור החרדים בחברה היהודית, משנה לחלוטין את התמונה.
החרדים מונים היום כ־1.36 מיליון נפש, 60 אחוזים מהם בני פחות מעשרים. בשנת 2030 אחד מכל ארבעה צעירים ישראלים יהיה חרדי, ושיעורם של הצעירים החרדים באוכלוסייה היהודית צפוי להיות כמעט שליש. אלה מספרים דרמטיים בהיבט של מועמדים לשירות ביטחון. כבר כיום יש 12 אלף צעירים חרדים במחזור גיוס, והם כ־10 אחוזים מכלל המחזור. השיעור הזה ילך ויעלה במהירות, ושיעורם של החרדים מכלל המועמדים לגיוס צפוי להיות ניכר, כזה שאי אפשר לקיים בלעדיו את הצבא. מצב זה אינו בר־קיימא. קודם כול מבחינה מספרית, אך גם מעבר לכך. כדי לקיים את מודל צבא העם, המוסכם על הכול, חובה לגייס את כולם. ככל שהמצב לא יהיה כזה, תפחת נכונותם של המועמדים היום לשרת. סקרים ועדויות העולות מן השטח מראים שזו המגמה.
נטיית הלב של כל ישראלי שהחברה הישראלית ואחדותה חשובות לו, היא לעבוד בשיתוף פעולה עם החרדים ולהגיע להסכמות שימנעו את הצורך בעימות קשה ובסנקציות. הלוואי שזה היה אפשרי, אך מבט מפוכח בתולדות הניסיונות לגייס חרדים, בעמדותיהם של מנהיגים חרדים ובעמדות הציבור החרדי ממחיש את חוסר התוחלת שבכך. מאז חקיקת חוק טל, החרדים רק נקטו תרגילי הונאה והשהיה. לאורך 22 שנה הם מעולם לא הראו נכונות אמיתית לשותפות בנטל. כל הסכמה חרדית לגיוס הייתה אחיזת עיניים שנועדה לקנות זמן.
המשבר הביטחוני החמור בתולדות המדינה עורר תקווה שמשהו ישתנה גם אצל החרדים. אבל רעידת האדמה שזעזעה כל אחד בישראל לא שינתה את עמדתם כמלוא הנימה. רבנים ומנהיגים פוליטיים חזרו והצהירו שלא יסכימו לגיוסו של אף חרדי. רבים מהם אף הקצינו את עמדותיהם וקבעו שגם חרדים שלא לומדים תורה לא יתגייסו. בבחינת לא "תורתם אומנותם" אלא "חרדיותם אומנותם". אתה חרדי? אתה לא צריך להתגייס. המגמה הזאת באה לידי ביטוי גם בחברה החרדית עצמה. רק 10 עד 20 אחוזים מהחרדים סבורים שיש מקום לגייסם, ושיעור הנכונים להתגייס בפועל מזערי. במילים אחרות, הסיכוי לגיוס חרדים בהידברות ובהסכמות, ולא באחיזת עיניים, אפסי.
המשמעות ברורה. כל חוק גיוס שתחוקק הממשלה הזאת יאפשר לחרדים ליהנות מתקציבי המדינה בלי להתגייס, ועל כל ישראלי שחפץ בהמשך קיומה של מדינת ישראל להתנגד לו. חברי כנסת שיצביעו בעדו מוכרים את עתידנו, את עתיד ילדינו ואת דם המשרתים והמקריבים על מזבח הישרדותם הפוליטית.
כדי להביא לגיוס חרדים, חוק גיוס עתידי צריך להתבסס על העקרונות הבאים: כולם יתגייסו למעט מכסת פטורים קטנה ("עילויים"); חובת הגיוס היא אישית ולא קהילתית, קרי, כולם מתגייסים ללא שימוש ביעדים ומכסות כמו שנחקק עד כה; חרדי שלא יתגייס יוגדר עריק. הוא לא ייכלא, אבל יישא אות קלון פלילי על כל המשתמע מכך עד שישלים את שירותו; דחיית שירות לשם לימוד תורה לא תעלה על שלוש שנים; גיוס חרדים יהיה לכלל צה"ל (במסגרות מותאמות); תיפסק התמיכה בלא משרתים: מוסד שלומדים בו חרדים שלא שירתו לא יזכה למימון מהמדינה; מי שלא שירת לא יזכה למימון מהמדינה; המימון ללומדי תורה ששירתו יוגבל כדי לעודד הצטרפות לשוק העבודה לאחר השירות; מי שלא שירת לא יקבל הטבות מהמדינה מעבר לתמיכה סוציאלית בסיסית (קצבאות ילדים); משרתים בצבא יקבלו העדפה בכל משאב מדינתי – מכרזים, עבודה בשירות המדינה וכו׳.
אחד החששות המוצדקים של החרדים הוא פגיעה בזהותם במשך השירות הצבאי. כדי לאפשר להם שירות צבאי שיעלה בקנה אחד עם אורח החיים החרדי, על צה"ל לבנות מסגרות מותאמות. פתרון אפשרי הוא הקמת חיל גבולות, שהחרדים ישרתו בו בבסיסים מובחנים באופן ש"יגן" על זהותם.
שוויון בנטל הוא חשוב, אבל סד"כ מספק לצה"ל הוא הכרחי. שורות הצבא לא יתמלאו בפועלים זרים שייובאו מארצות המזרח. הדרך היחידה להגדיל את מספר המתגייסים באופן מיידי, ולשמר את היקפם בטווח הארוך, היא לגייס גם חרדים. זו כבר לא רק דרישה ערכית לשוויון, זה עניין קיומי.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
