מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר שינתה באבחה את המציאות שהורגלנו אליה, ושברה את הקונספציות ואת תפיסת הביטחון, המדיניות והחיים. לאחר יותר מחצי שנה, התפיסות הביטחוניות, השיח הציבורי וסדר העדיפויות הלאומי זקוקים לשינוי. ליבנו עם יישובים שלמים שקרסו. אבל לא רק ליבנו. משפחת עם ישראל יצאה לקרב. ההתנדבות של העם, יחידים וקבוצות, הייתה העזרה הראשונה שהונחה על הפצע הפתוח. בפרוץ המלחמה ראינו התגייסות מעוררת השראה ומחממת לב של החברה הישראלית. אולם ככל שהמלחמה מתארכת, כשמי ששירתו במילואים חודשים רצופים נקראו בפעם השנייה והשלישית לשירות, החלה לבלוט לעין כול העובדה שהמשרתים נושאים על גבם את הכלל מבחינה ביטחונית וכלכלית.
ההכבדה הכמותית והאיכותית על קבוצת המשרתים מביאה לקדמת הבמה שאלות של זכויות וחובות בכלל, ובפרט את שאלת גיוס החרדים לצה"ל. באופן לא מפתיע, אין חדש תחת השמש: האמירות חוזרות על עצמן, המתקפות זהות, וכך גם הדרישות וההצעות לפתרון – שכולן נוסו בעבר וכולן כשלו. אבל האמת צריכה להיאמר: חוסר השוויון והצדק משתרעים הרבה מעבר לגבולות הציבור החרדי.
בפועל משרתים בשירות סדיר רק כמחצית מכלל בני הגיוס. 20 אחוזים מהאזרחים הם בני הציבור הערבי, שרובו המוחלט אינו מתגייס ואינו משרת בשום מסגרת אזרחית או לאומית. בשאר האוכלוסייה, כ־17 אחוזים מקבלים פטור מגיוס בשל "תורתו אומנותו", כ־10 אחוזים אינם מתגייסים בשל סעיפי בריאות (ברובם המוחלט "סעיף נפשי"), ו־5 אחוזים נוספים פטורים מסיבות אחרות. 10 אחוזים מבני הגיוס מתגייסים אך נושרים במהלך שירותם הצבאי, ואינם משלימים את חובת השירות.
בימים הקרובים יניח ח"כ סעדה על שולחן הכנסת הצעת חוק, המבקשת לתת הכרה מיוחדת בתרומתם של המשרתים ולבטא את הערכתה של המדינה כלפיהם. הנחת המוצא של הצעת החוק היא שכל אזרח במדינה הוא בעל זכויות, אך לצד הזכויות יש לא מעט הטבות שהמדינה מעניקה לאזרחים. לתפיסתנו המדינה צריכה להעניק הטבות יתר למשרתים, מתוך הוקרה והערכה לפועלם למען העם והארץ, ולשם הכרה במעמדם המיוחד. השירות יכול להיות במסגרת שירות צבאי, לאומי או אזרחי, שכל אזרחי המדינה יכולים להשתתף בו. כולנו חיים כאן יחדיו, וכולנו צריכים לקבל אחריות ולשרת.
כיום, הפטורים משירות לפי סעיף "תורתו אומנותו" מקבלים קצבה של מאות או אלפי שקלים בשנה מהמדינה. זה מקומם ולא צודק. במקביל, המדינה נושאת ברוב עלות הלימודים של כל סטודנט (סטודנט לתואר ראשון – סבסוד של כ־30 אלף שקל בשנה בממוצע; סטודנט לרפואה – כ־55 אלף שקל בשנה בממוצע), כולל למי שאינם משרתים. העובדה שיש מי שמקדיש שנים מחייו לשירות המדינה, ומתגייס ולוחם בצה"ל במשך שלוש שנים, בשעה שאחרים שאינם משרתים מתקדמים בהשכלתם ובהכשרתם על חשבונו, היא מקוממת ולא צודקת. בראייתנו זהו תמריץ שלילי לשירות, שהוא בדיוק הפוך מההערכה הרבה שאנו, וכל העם, רוחשים לילדינו הלוחמים כעת בחזית.
הציפייה שלנו היא לשותפות מלאה של כולם, ולשם כך אנו נדרשים להציע מתווה שיכלול את כולם.
המתווה שאנו מציעים רואה בשירות חובה ערכית, המוטלת על כל צעיר וצעירה – שירות צבאי, לאומי או אזרחי. מי שלא משרת, לא יזכה להערכה המתבטאת בהטבות שיש בידי המדינה להעניק. יהודים ובני מיעוטים, מי שאינם כשירים לגיוס לצבא מכל סיבה שהיא, יכולים לשרת בשירות אזרחי או לאומי, ככוח עזר רפואי, כמסייעים במערכות החינוך או בגופי הרווחה וכמתנדבי עמותות, תוך שמירה מלאה על אורחות חייהם.
במסגרת המתווה החדש, המדינה תוקיר את כלל המשרתים ותעניק להם הטבות ועדיפות במגוון תחומים. לדוגמה: קדימות במכרזים בשירות המדינה, זכאות להטבות בתוכנית מחיר למשתכן, וסבסוד לימודים להשכלה על־תיכונית. מי שלא שירת, והיה בידו לעבוד ולחסוך בשנים שאחרים שירתו, ישלם את מלוא העלות של לימודיו (בממוצע פי ארבעה משכר הלימוד שמשלם סטודנט כיום). לפי המתווה של מעמד המשרת, המשרתים בשירות מילואים יזכו להטבות נוספות, כגון נקודות זיכוי במס: לא מענקי חסד, אלא הכרה ותעדוף בבסיס החוק.
חשוב להשתחרר מסיסמאות. שוויון אינו קיים וגם לא יכול להתקיים. אינו דומה מה שנדרש מלוחם חוד למה שנדרש מתומך לחימה ולמה שנדרש מחייל עורפי. אין ולא יהיה שוויון מלא בין מי שמשרת ביחידת שדה למי שמשרת בתפקידי מפקדה. הציפייה הנכונה היא לא לשוויון, אלא לשותפות באחריות. יש שנותנים יותר ויש שנותנים פחות, אבל כולם חייבים לשרת ולתרום למדינה.
אנו מאמינים שהצעת החוק שתוגש תשנה את היחס של החברה הישראלית למשרתים ותוביל להכרה בתרומתם להמשך קיומנו בארץ הזו ולהצטרפותן של אוכלוסיות נוספות לשותפות באחריות לעתידנו. כולם יכולים ומוזמנים להצטרף למעמד המשרת. אולי זה ייקח שנים, ואולי אפילו שנות דור, אבל אנו מאמינים שבעזרת החוק הזה, השירות האזרחי והצבאי יהפוך לנחלתם של רבים וטובים, ערך השירות וחשיבותו יהיו נוכחים בשיח הישראלי, ומגוון המשרתים ייצור מפגשים, חיבורים ובריתות בתוכנו.
ח"כ משה סעדה הוא חבר סיעת הליכוד. מייקל אייזנברג הוא איש עסקים, משקיע הון סיכון ושותף־מנהל בקרן ההון סיכון "אלף"
