בקשת התובע בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט היא פשיטת רגל ערכית ומוסרית של ארגון בינלאומי שתכליתו הייתה לטפל בפשיעה בינלאומית ובפשעי מלחמה – אך יש מה לעשות ואולי גם כדאי ללמוד מכך וליישם שינויים פנימיים בהתאם.
החלטת התובע הראשי של בית הדין הבינלאומי (ICC), כרים חאן, לבקש להוציא צווי מעצר כנגד רה"מ בנימין נתניהו ושר הבטחון יואב גלנט, היא אמנם שערורייתית ומגמתית אך מהווה גם סטירת לחי וקריאת השקמה למדינת ישראל. מדובר בדרישה חריגה, בוודאי כאשר התובע מכליל את ראש ממשלה ושר ביטחון, שנלחמים במלחמת צדק, בכפיפה אחת עם רבי המרצחים שהגו, תכננו ויזמו את הרצח ההמוני של ה-7 באוקטובר. ישנן דוגאות נוספות לרבי מרצחים שהם גם ראשי מדינות שלא הועמדו לדין – כל שכן שלא נתבקש צו מעצר כנגדם. מעבר לכך, ישראל כלל איננה חברה באמנת רומא, אמנת היסוד של בית הדין. אך יש מה לעשות וללמוד מהאירוע וליישם שינויים פנימיים בהתאם.
בניגוד לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) של האו"ם, שהוציא ביום שישי האחרון צו מתנה להפסקת הלחימה ברפיח במסגרת תביעת דרום אפריקה נגד ישראל, בית הדין הפלילי בהאג (ICC) הוא עצמאי ואינו בר סמכות לתבוע מדינות אלא רק אזרחים יחידים. ככזה, בית הדין שואב את הלגיטימציה שלו והסמכות מאמנת רומא עליה חתומות 124 מדינות, אך לא ישראל ולא ארצות הברית. לפי חוקה זו, בית הדין יאשר צווי מעצר רק אם מצא שמערכת המשפט הלאומית אינה יכולה או רוצה לשפוט פשעים או שאינה עושה זאת באופן כנה.
במילים אחרות, בית הדין לקח לעצמו את הסמכות להחליט מה בסמכותו. יתרה מכך, בית הדין יכול לשפוט כל אזרח שביצע פשע בשטח מדינה חברה בו או כזו שהכירה בסמכותו. מאחר והפלסטינים חתמו על אמנת רומא (2015), רשאי בית הדין לדון בתיקים על פשעים שהתבצעו בשטח "מדינת פלסטין" כפי שהוגדרה על ידם ובכללם שטחי יו"ש, עזה ומזרח ירושלים.
אמנם דרישתו הנוראית של חאן עדיין זקוקה לאישור בית הדין, אך מדובר בצעד משמעותי. אישור הצווים יהווה החלטה דרמטית בעלת השלכות פוליטיות וגיאופוליטיות נרחבות על ישראל ועל ניהול המלחמה. על אף כי ניסיונות ישראל למנוע בקשה לצווי מעצר כשלו, עדיין ניתן לפעול לביטול בקשת חאן או להשפיע על החלטת בית הדין.
כך למשל, לחץ שיופעל דרך הקונגרס על ממשל ביידן ועל הממשל האמריקני, יכול להביא להכרזת הנשיא כי גם ישראל מוגנת על ידו תחת "חוק הגנת המשרתים האמריקנים" (או "חוק הפלישה להאג") במסגרתו ניתנת לנשיא הסמכות לחלץ בכוח צבאי מי שנעצרו בבית הדין בהאג. ניתן גם להטיל סנקציות אמריקניות בדומה לאלו שהטיל ממשל טראמפ על גורמי בית הדין ובפרט התובע ואנשיו.
בנוסף, ישראל יכולה להתחיל לחתום על הסכמי אי-הסגרה, מהם נמנעה עד היום. הסכמים אלו, לפי סעיף 98 לאמנה, פוטרים את החתומות ממחויבויותיהן להסגרה לפי אמנת רומא. כאשר חתימה על הסכם אי-הסגרה מול מדינות כהודו וארגנטינה, תהיה מכה מתחת לחגורת הלגיטימיות הבינלאומית של בית הדין. אך מעל הכל, ישראל צריכה וחייבת להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית שיכולה לגרום לביטול בקשות הצווים. ביטול הסכם ההתנתקות בצפון השומרון אותו יזם גלנט הוא צעד קטן וסמלי אבל בכיוון הנכון.
לצד מאבקה של ישראל במניעת הצווים, בקשתו של חאן עוררה מחדש גם את הדיון באשר לרפורמה המשפטית. הרי הטיעון המרכזי של מתנגדי הרפורמה גרס כי "מערכת משפט עצמאית ואקטיביסטית תגן על ישראל בזירה הבינלאומית", בעיקר בהקשר לפעולות צה"ל במלחמה וכי יישום הרפורמה יגרור גל תביעות נגד בכירים, קצינים ומשרתים בצה"ל. אבל המציאות שוב הפתיעה – מסתבר כי הסיפור שמכרו לנו במשך עשורים, על כך שהאקטיביזם השיפוטי הוא השכפ"ץ שיגן עלינו מפני האג, פשוט אינו נכון. כלומר, אין לחשוש מלבצע שינויים הכרחיים במערכת המשפט בישראל, אם כי בצורה מתונה ובהסכמה רחבה כיוון שגם כך אין בה הגנה, לצערנו, מפני האנטישמים בעולם.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי וצבאי, חוקתי וצווארון לבן ושימש כיו"ר הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין
