אני נוסעת באיילון ושלטים מטילי אימה מפארים את הבניינים. תמונה חיוורת של נתניהו זועקת אליי מתוכם ומעליה כיתוב בצבע אדום מבהיל: "אתה הראש, אתה אשם". גם רוב שיחות הפרלמנט שלנו בתקופה האחרונה חותרות להבין מי אשם בכל הזוועה הזאת שבאה עלינו באוקטובר ומי צריך ללכת.
נדמה שבזמן האחרון כולם מחפשים אשמים. כולם מחזיקים באיזה דחף להעמיד מישהו בכיכר העיר ולצעוק שהוא האחראי לכל הצער והסבל. פעם זה נתניהו ופעם זה בן־גביר. פעם זה המפקד שלא הקשיב לקצינה מ־8200 ופעם זה אלו שנפנפו את התצפיתניות. רשימה ארוכה ומפוארת של כל האנשים שהחזיקו ב"קונספציה" – מחייל ועד רמטכ"ל, מחבר כנסת ועד ראש ממשלה, ממשלהבי היצרים דרך סרבני המילואים ועד למפגינים בצמתים ומקדמי הרפורמה. כולם כשלו, כולם החלישו וכולם צריכים ללכת. מי יבוא במקומם? את זה אנחנו פחות רוצים לשאול. אבל קודם שילכו לעזאזל.
במסגרת מסע חיפוש האשמה, ולאחר שנהיה משעמם לטרגט גנרלים וח"כים, החלה עונת הציד של האינטלקטואלים. כך קרה לפני מספר שבועות כאשר עיתונאי הארץ נועם שיזף מצא את האשם החדש של התקופה: ד"ר מיכה גודמן. במאמר ביקורת מנומק שפרסם לרגל יציאת ספרו החדש, "היום השמיני", שיזף הצביע על האירוניה בכך שגודמן מוציא ספר כזה לאחר שבספרו מלכוד 67' הציג תפיסות עולם שלדעתו קרסו ב־7 באוקטובר. "מתברר שלא רק ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יכולים לדחות את הסקת המסקנות לעתיד לא ידוע", גורס שיזף, "גם לאינטלקטואלים מותר. ההלם של 7 באוקטובר אינו גורם לגודמן לבחון את דבקותו בסטטוס קוו כדרך חיים או את תפקידו המסוים בתחזוקת המדיניות שהביאה לאסון הנוכחי. להפך, בספרו החדש מנצל גודמן את המשבר לשיווק אותן תפיסות בדיוק, ובראשן ההכרח להימנע מהכרעות בסוגיות שעומדות בשורש הזעזועים הישראליים — מהכיבוש ועד הרפורמה המשפטית".
אם נחליף את האנשים ונכניס אותם לאותו המבנה, בעוד כמה שנים נמצא את עצמנו עם קטסטרופה חדשה
שיזף מייחס לגודמן כוחות כמעט מאגיים כשהוא מנסה להסביר כיצד רעיון "צמצום הסכסוך" שפיתח השפיע על מקבלי ההחלטות. "אי אפשר שלא לתהות על יהירותו של מי שלוחש על אוזנם של שלושה ראשי ממשלה, מצליח לפספס את הסיפור האמיתי, ואז מודיע שהאשם הוא בנו, שלא הבנו את החוכמות שלו וסתם רבנו בפייסבוק וברחובות", תוקף שיזף ומסכם את המאמר במילים: "למזלו של גודמן, לאינטלקטואלים אין ועדות חקירה".
לרשימת האשמים, אם כן, אפשר לצרף עכשיו את כל מי שטעה בהגותו. אפילו אדם כמו גודמן שמנסה לחזק את המשותף בחברה הישראלית על פני המפריד (גילוי נאות: אנחנו מכירים אישית ומיודדים) מואשם כעת במרכזיותו, א־פוליטיותו או מה שזה לא יהיה. מה שמעלה תהייה מתבקשת – כיצד יגיב שיזף אם ביום מן הימים יתברר שדעותיו העיתונאיות בדבר הסכסוך או היחס לסוגיה הפלסטינית הובילו אף הם לאיזו קונספציה שגרמה לקטסטרופה, האם ייקח את האחריות ויתפטר? האם טרח לבקר כך את האנשים שטיפחו במשך שנים את קונספציית אוסלו, האמונה העיוורת בהתנתקות כפתרון מדיני או עסקת שליט?
העולם הזה מלא בקולקטיבים שחוקרים ומתבוססים באשמה, ויש לנו קושי כבני אדם לקבל את העובדה שלא תמיד יש למי לשייך אותה. לפני כמה שנים, בהיותי מתמחה צעירה ברדיו, התבקשתי לכתוב מהדורת חדשות לאחד השדרנים שנותר ללא עורכת. מכיוון שהייתי די חסרת ניסיון יצא שהכנסתי לשם ידיעה לא מדויקת. בתגובה השדרן יצא בסערה מהחדר והחל לצעוק במסדרון שנמאס לו לכבות שריפות של מתמחים לא מנוסים. כמובן נעלבתי עד עמקי נשמתי, אבל לאחר מחשבה הבנתי שלא אני זו שמעצבנת אותו, אלא העובדה שמצמידים לו כל הזמן צעירים חסרי ניסיון שהוא צריך לחנוך מחדש. לא אני הייתי אשמה ולא הוא, אלא המערכת עצמה, שפעלה מתוך אילוצים של כוח אדם.
הניסיון לצוד ראשים ולהחליף אותם בראשים אחרים גורם לנו לפעמים לפספס את הליקוי האמיתי. מה שבונה קונספציה אלו לא אנשים פרטיים, אלא התנהלות מערכתית שמעוותת אותם אליה. אם נחליף את האנשים ונכניס אותם לאותו המבנה, בעוד כמה שנים נמצא את עצמנו עם קטסטרופה חדשה.
כן, נתניהו הראש. כן, צריכה להיות ועדה. כן, יש עוד גורמים שנושאים באחריות. אבל האשמה לא תוביל אותנו לשום סיפור חדש. הדבר היחיד שצריך לעניין אותנו הוא איך אנחנו בונים מערכת שתמנע אסונות כאלה בצורה טובה מהקודמת.
rachelm@makorrishon.co.il
