תשמעו סיפור. זה סיפור על תותים. זה סיפור קטן ומוזר. אבל גם יפה, ומעשה שהיה כך היה. לפני שבוע בערך נסעתי לרעננה, לברית של תינוק מתוק ששמו רותם. רותם הוא הבן של החברים הטובים שלנו, דנה ומתן. ובניגוד אליי, שאני דתלש מתגעגע עם אהבה גדולה ליהדות ולתורה ולמסורת ולא־לוהים שאני לא מאמין בו לצערי, לדנה ומתן אין את הזיקה הזו. כך שההחלטה שלהם למול את הבן המתוק שלהם הייתה החלטה מורכבת וכואבת. והברית של רותם הקטן לא הייתה ממש אירוע חגיגי. הם פשוט לקחו את התינוק למוהל שהוא גם רופא, שביצע את הברית. וכולנו עמדנו ושמענו את הבכי הדקיק, ובכינו והתרגשנו מגודש החיים.
ואחרי הברית, דנה ומתן ורותם הקטן באו לבית של ההורים של שיזינג ברעננה. חשבנו לעשות שם ארוחת בוקר קטנה. ואני אמרתי, שאני אלך לקנות כמה דברים לארוחת הבוקר. קפצתי מהר מהר למאפייה נחמדה וקניתי קצת לחמניות טריות ומאפים טעימים. ומשם קפצתי לסופר קטן וחמוד וקניתי גבינות וירקות, ודג מלוח למתן שאוהב דגים מלוחים חחחח, וכשעמדתי בקופה בסופר, ראיתי תותים למכירה. שתי חבילות בעשרים וחמישה שקלים. והתותים נראו לי קצת עייפים. ובצדק. החורף חלף. זאת לא העונה. ובכלל, למי יש כוח לתותים עכשיו. והמוכר, שראה שאני כזה עומד ומתלבט, אמר לי, "זה אחלה תותים אחי, אחלה מחיר!" ואני אמרתי לו, "אני רוצה לפנק את חברים שלי, בדיוק הם עשו ברית, אני לא יודע אם זה קשור". והמוכר המתוק אמר, "בוא נשמה, תביא ת'חבילות, אני אעשה לך בעשרים" חייכתי, ואמרתי לו, "יאללה", ובחרתי שתי חבילות שנראו בסדר בסך הכול ושילמתי עליהן מחיר מוזל. עשרה שקלים לחבילת תותים. וואלה אחלה מחיר.
אחר כך נסעתי לבית של ההורים של שיזינג, ואמא של שיזינג, ליאורה, קיבלה את פנינו באהבה, ועזרה לנו לערוך שולחן, וכשהאוכל היה מוכן אכלנו ביחד ושמחנו ביחד, ותאמינו או לא, אבל התותים נחלו הצלחה! כמעט סיימנו קופסה אחת. והתותים היו טעימים, אבל לא באופן יוצא דופן. הם היו תותים סבבה. לא יותר.
ובסוף הארוחה סידרנו את השולחן, ונפרדנו מליאורה, וחזרנו לרכב. וכשהתחלנו לנסוע, ממש רגע לפני שיצאנו מהחניה, שמענו פתאום צעקה – "שירונת!!!" זאת הייתה ליאורה שקראה לנו. היא ממש נשמעה לחוצה, כאילו דבר נורא קרה. ואני עצרתי את הרכב. והסתכלתי על ליאורה, שרצה אלינו עם קופסה של תותים חחחח. "שכחתם את התותים", היא אמרה בקול נרגש. מתברר ששכחנו את הקופסה השנייה שנותרה. ואני פתחתי את החלון, ולקחתי ממנה את הקופסה, וחשבתי לעצמי, יואו, כולה תותים, למי אכפת.
אחר כך נסענו לתל אביב. שיזינג ורוני ואני. ובירידה מאיילון לשכונת יד אליהו, הגענו ראשונים לרמזור, שבדיוק התחלף לאדום. ואיך שעצרתי את הרכב, ראיתי שיש שם, על הכביש, מין הומלס כזה, שחום ומלוכלך, שניגש אליי. אני מכיר את ההומלס הזה, הוא תמיד שם, מוזנח ומסומם, ותמיד אני מתעלם ממנו, כי אין לי מזומן, וכי קשה לי רגשית להתמודד עם כאב חשוף כזה. לא יודע, אני בכללי לא מגיב טוב לקבצנים.
אבל שיזינג שלי היא בן אדם טוב באמת באמת. היא לא כמוני, יש לה לב באמת טוב וטהור. אז היא פתחה את החלון שלה, ואמרה להומלס, אתה רוצה תותים. וההומלס הסתכל עליה, וחייך, ואמר, "כן!" ושיזינג פשוט הגישה לו את הקופסה, שכבר הייתה ביד שלה מתחילת הנסיעה, וההומלס לקח את התותים, ואמר לנו, תודה, ואז, במקום להמשיך לרכב הבא, הוא פשוט התיישב על המדרכה. ממש מול העיניים שלנו פתח את הקופסה של התותים, והתחיל לאכול אותם. בהתרגשות, בתאווה, בפראות. בחיים לא ראיתי מישהו אוכל ככה תותים. בחיים לא ראיתי מישהו אוכל ככה משהו. זה היה מטורף. הוא היה כנראה רעב מאוד, ועייף מאוד, והתותים באו לו בול. ככה זה נראה לפחות. הוא ממש אכל אותם בתשוקה מטורפת. ואני לא רציתי להתבונן בו כשהוא אוכל. אבל לא הייתי מסוגל להפסיק להסתכל. הוא, בניגוד אליי, התלהב מאוד מהתותים האלה. הוא בניגוד אליי, הרגיש שהם התותים הכי טעימים בהיסטוריה של העולם.
היינו שם ברמזור, דקות ספורות וקצרות, אבל במעט הזמן הזה הקבצן העייף חיסל את החבילה של התותים במלואה. הוא עוד הספיק להביט בנו ולסמן לנו "תודה" עם הראש, כשהרמזור התחלף לירוק. ואנחנו נסענו משם, והתרגשנו נורא. לא יודע להסביר את זה, זה היה רגע בעולם. אתם מבינים. הרגשנו שהתותים הגיעו ליעדם. שהם מימשו את ייעודם.
הרי אני קניתי את התותים האלה, ממש במקרה, במחיר מוזל, סתם כי המוכר לחץ עליי, וכי רציתי לשמח את דנה ומתן. ואני בכלל שכחתי את התותים האלה בבית של ליאורה. וליאורה רצה החוצה כדי להביא לנו אותם. ושיזינג המתוקה החליטה לתת אותם להומלס ברמזור במחלף לה גארדיה. איזה מסע אקראי ומבולגן הם עשו, עד שהם הגיעו לידיו של האיש האומלל הזה. החיים שלו לא תותים. זה ברור. אבל נדמה לי שהם העניקו לו רגע רך ומתוק של נחמה. וזה דבר גדול מאוד בעולם. להעניק נחמה לאנשים שזקוקים לה. שכוייח זה הסיפור חברים.
