1. מה היה חושב יצחק רבין על מועמד לראשות מפלגת העבודה שהדגל המרכזי אותו הוא מניף הוא איחוד עם מרצ, המפלגה שנוצרה מאיחוד מפלגות מפ"ם ורצ (יחד עם שאריות מפלגת "שינוי")? מה היו מרגישים דוד בן גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר לנוכח נצחונו של מועמד כזה בהתמודדות על ראשות המפלגה? כנראה שלא באמת קשה לנחש.
בחירתו של יאיר גולן, מי שהיה חבר כנסת מטעם מרצ בכנסת ה-24 ואף התמודד על ראשות המפלגה (והפסיד), ליו"ר מפלגת העבודה – היא כשלעצמה סיטואציה משונה. כאשר לכל זה מתווספת הבטחת הבחירות להביא לאיחוד בין מרצ (ז"ל) לעבודה המתפוררת, מדובר כבר בחיסול סופי של מה שהייתה מפלגת העבודה.
2. גולן, חשוב להדגיש, לא אשם בתהליך ובטח שלא התחיל אותו. הוא בסך הכל המסמר האחרון שנתקע בארון הקבורה של המפלגה. למען האמת, ספק אם המפלגה שלראשותה הוא נבחר ראויה לשם הזה. מדובר בשריד חיוור של הגוף הפוליטי שאיגד את השדרה המרכזית של החברה הישראלית בשנות העיצוב שלה.
קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת בה מפלגת העבודה איבדה את זה, אך ניתן בהחלט לסמן את הנקודה בזמן שבה תהליך השקיעה עבר את נקודת האל-חזור. ההפסד בבחירות 2015, בהן נתלו במפלגה תקוות רבות כמי שמסוגלת לעמוד בראש מחנה השמאל-מרכז ולהוביל אותו לניצחון, תקוות שהתבדו עם היוודע התוצאות. החל מאותו רגע איבדו מצביעי השמאל-מרכז את האמונה שמפלגת העבודה עשויה לשוב להיות מפלגת שלטון, ומפלגת העבודה עברה תהליך של הפיכה למפלגת שוליים.
3. שיאו הקודם של התהליך היה בחירתה של מרב מיכאלי, אשת שמאל פרוגרסיבי מובהקת, ליו"ר המפלגה. העבודה בראשות מיכאלי הצליחה לאבד סופית שני קהלים מרכזיים שבעבר היו חלק מהליבה הפועמת שלה: אנשי ההתיישבות העובדת וארגוני העובדים. מיכאלי היא אמנם פוליטיקאית סבירה בהחלט במונחים ישראליים, אך עמדותיה הן עמדות נישה והיא אשת קצה. גם אם את עמדותיה בסוגיות המדיניות היא הצניעה לאורך התקופה, עמדותיה בסוגיות חברתיות היו ברורות, חדות ובעיקר כאלו שלא מחליקות בגרון בשום צורה לישראלי הממוצע, ולא רק לאיש ימין.
גולן, יש לציין, הוא שמאל נישתי מסוג שונה מאוד מזה של מיכאלי, ובטח לא חי באותו האופן את עולם הערכים הפרוגרסיבי (שאצל מיכאלי הוא לא הצגה, הוא דרך חיים עמוקה ויסודית). אך גם בחירתו, ובעיקר החבירה הצפויה למרצ, ממשיכה את קו הפיכתה של מפלגת העבודה לשלד פוליטי לא רלוונטי.
4. בעולם אחר, בו סדר היום של יאיר גולן היה אחר, הוא יכול היה אולי להיות יו"ר שאמנם לא יחזיר את העבודה לימי גדולתה, אך לכל הפחות יקומם אותה מעט מהריסותיה. אולם הבחירה לשים על הדגל את האיחוד עם מרצ, מוביל את העבודה באותו המסלול שבו הובילה אותו מיכאלי, על אף הבדלי הסגנון. אם גולן ימשיך בכיוון הזה, העבודה אולי תישאר בכנסת בשנים הבאות, אך היא תישאר גווייה פוליטית חסרת חיים וחסרת כל משמעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית.
