הוליווד אוהבת פריקוולים, או הקדמונים. אבל האמת היא שגם אם קיימים פריקוולים נהדרים שמשכילים להעמיק את ההיכרות עם עולם הסרט וגיבוריו, רוב הזמן זה אינו המצב. כי פריקוול הוא בבסיסו מוצר עצל, כזה שמבכר חזרה נוחה אל המוכר והפתור על פני המאמץ היצירתי הדרוש לקידום הסיפור אל מחוזות חדשים. "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם", הפריקוול החדש ל"מקס הזועם: כביש הזעם" מ־2015, היה נראה על פניו מוצר עצל שכזה, אבל אז צפינו בסרט.
ברוכים השבים לעולמו של ג'ורג' מילר. ב"כביש הזעם" הציג הבמאי הגאון הזה חזון ויזואלי כה חדשני ומפעים שהיצירה נכנסה מיד לפנתיאון סרטי הפעולה. כעת הוא מגיש את סיפור המקור של פיוריוסה, נהגת המשאית חסרת המורא שגולמה בסרט על ידי שרליז ת'רון. העלילה נפתחת עם חטיפתה כילדה מ"המקום הירוק" האוטופי על ידי המצביא דמנטוס, ומשם היא נקלעת למאבק בינו לבין המנהיג דמוי האל אימורטן ג'ו על משאבי השממה המוגבלים. במהלך השנים פיוריוסה רבת התושייה גדלה ומטפחת את הכישורים שיידרשו לה כדי לנקום בדמנטוס ולמצוא לבסוף את הדרך חזרה לביתה.
ברור לכול שאת החדשנות של כביש הזעם והאימפקט מהמם החושים שהיה לו על הקהל אי אפשר לשחזר, אבל אפשר להבין את רצונו של מילר לחזור לסיפורה של פיוריוסה. ההצצה שקיבלנו לעולם הפוסט אפוקליפטי שהוקם לתחייה ב־2015 הייתה מוגבלת מאוד ורק סיבוב נוסף באותן הדיונות יאפשר להציג את כל הרעיונות שבוודאי נותרו מחוץ לסרט. ואכן, אם כביש הזעם התמקד באקשן הבלתי פוסק, הפעם אנו זוכים גם למבט רחב יותר על עולם ההתרחשות ויחסי הכוחות המניעים אותו כמו גם לטעימה מחוויית הקיום בשממה המדברית.
זה כמובן לא אומר שפיוריוסה אינו עמוס בקטעי פעולה מקוריים ויצירתיים שיעיפו לכם את הראש. בחיי שאני לא מכיר אף במאי מלבד מילר שמסוגל להניע אקשן בכזו עוצמה ותנופה. החל מהסצנה הראשונה, הסרט לופת ואינו משחרר, שועט קדימה לקול הבאסים של מנועי הרכבים ומספק חוויה קינטית כה עוטפת עד כי ממש תוכלו לחוש את חול המדבר ניתז על פניכם ולהריח את אדי הבנזין השרוף.
בניגוד לכביש הזעם המחוספס שהסתמך בעיקר על צילומי לוקיישן פרקטיים, כאן מילר עשה שימוש נרחב בהרבה אפקטים דיגיטליים שנותנים לסרט מראה יותר קומיקסי. התוצאה המסוגננת היא אפית ומרהיבה, אך יש בה גם אלמנט מלאכותי שעשוי לאכזב חלק מהמעריצים. עניין של טעם.
אך ההבדל הכי מהותי מהסרט הקודם נמצא בהיקף העלילה. אם כביש הזעם התנהל על פני יומיים בלבד, הפעם אנו מלווים את הגיבורה לאורך 15 שנה שבמהלכן מתהווה מסע הנקמה של הדמות הראשית. ועדיין, הסיפור נותר מינימליסטי מאוד עם תסריט הכולל רק קומץ דיאלוגים ומסתמך באופן גורף על תנועה ומשחק פיזי. אנה טיילור־ג'וי שמגלמת את פיוריוסה הצעירה עושה עבודה מופלאה בסצנות האקשן האינטנסיביות, אך אלו עיניה הגדולות ומלאות ההבעה שמספקות את עיקר עבודת המשחק. לצידה ראוי להזכיר גם את אלילה בראון שנבחרה לתפקיד פיוריוסה הילדה, הרבה בזכות דמיונה המדהים לטיילור־ג'וי. אך זה אינו תפקיד קטן כלל וכלל ובמשך 45 הדקות הראשונות החשובות היא מפגינה נוכחות קולנועית שראויה לכל שבח. עם זאת, מי שגונב את ההצגה בכל סצנה שהוא נוכח בה הוא כריס המסוורת' (ת'ור) שעטה איפור כבד כדי להפוך לנבל הפתטי, הפילוסוף בגרוש בעל שיגעון הגדלות, דמנטוס. המסוורת', והדבר ניכר בכל פריים שלו על המסך, נהנה מכל רגע וזה פשוט מדבק.
עם "פיוריוסה", מילר הצליח ליצור עוד חוויה קולנועית מהממת וייחודית. ועל אף שמדובר בפריקוול, זהו בפירוש לא מתאבן כי אם מנה עיקרית עמוסה בכל טוב שפשוט אסור לכם לפספס.
