פרשת בחוקותי פותחת בתיאור הברכות. הברכה החותמת את הברכות היא: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (כו, יב). כתב על כך רש"י: "והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר והייתי לכם לאלוהים". פירוש זה נטל רש"י מדרשת חכמים לפסוק זה, וזו לשונה:
והתהלכתי בתוככם. מושלו משל, למה הדבר דומה? למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס, והיה אותו האריס מיטמר [נחבא] מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריס: מה לך מיטמר מלפני? הריני כיוצא בך. כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא בגן עדן, והצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו, והקב"ה אומר להם לצדיקים: מה לכם מזדעזעין מלפני? הריני כיוצא בכם. יכול לא יהיה מוראי עליכם? תלמוד לומר והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם (ספרא).
התמונה שבמשל לקוחה בוודאי מהתיאור בתחילת התורה ביחס לגן עדן. הפרדס הוא הגן, והאריס, שתפקידו לעבוד את הגן, הוא אדם הראשון שה' הניחו בגן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). הטיול של המלך רומז לאמור שם: 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ־לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג, ח). ההיטמרות של האריס מפני ה' מקבילה להמשך הפסוק שם: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ־לֹהִים'. הדרשה כולה היא על המילים "והתהלכתי בתוככם". חכמים השוו את הלשון כאן 'והתהלכתי בתוככם', ללשון שם 'מתהלך בגן'.
על רקע דמיון זה, בולט ההבדל המכריע. אדם הראשון ואשתו נאלצו להתחבא מפני ה' עקב חטאם – אכילה מפרי העץ שנאסר להם, שהיא מעילה בתפקידם כאריסים. אבל "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – אטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעין ממני', ולא תצטרכו להיטמר מפני. תפקידו של עם ישראל הוא לתקן את חטאו של אדם הראשון, ולממש את תכלית הבריאה שלא התקיימה בגן עדן. התהלכות ה' בתוכנו אין מטרתה גרימת זעזוע ופחד אלא התענגות על טוב ה'. תכלית זו של "והתהלכתי בתוככם" תתקיים בארץ ישראל, אם אנו נלך בחוקות ה'.
הקלקול של בעלי החיים
במסגרת הברכות מבשר לנו הכתוב: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ". נחלקו חכמים בספרא בפירושה של ברכה זו:
ר' יהודה אומר: מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר: משביתן שלא יזוקו… וכן הוא אומר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו יא, ו-ח).
חזון אחרית הימים של ישעיה נעוץ בתיאור הראשית. אמרו המפרשים שבשעת הבריאה לא היו החיות טורפות כלל, ומקרא מלא הוא אומר: "ולְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ל). כאן נאמר במפורש שבשעת הבריאה גם לבעלי החיים, כמו לאדם, ניתן רק ירק עשב לאכלה. רק לאחר שחטא האדם קלקלו גם החיות את דרכם.
רעיון זה נזכר גם בספרים החיצוניים, וכך נאמר בספר אדם וחוה (יא, א-ד), לאחר שחוה הוכיחה את החיה על שהיא נלחמת באדם: "ותקרא החיה אל חוה ותאמר, לא עלינו חמסך ובכייך כי אם עליך, יען כי ממך יצא שלטון החיות. איך נפתח פיך לאכול מן העץ אשר צוך א־להים לבלתי אכל ממנו? בגלל הדבר הזה שונה גם טבענו". לאחר שאדם וחוה פתחו את פיהם לאכול מה שנאסר עליהם, נפתח גם פיהם של החיות לאכול את מה שלא ראוי להם.
נמצא שגם בברכה זו, "והשבתי חיה רעה מן הארץ", מבשר לנו הכתוב שאם נלך בחוקות ה' ונתקן את חטאו של אדם הראשון, תשוב ותתקיים בארץ ישראל תכלית הבריאה, ובעלי החיים "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי" (ישעיהו יא, ט).
הכול תלוי באדם
הרמב"ם בהלכות מלכים (יב, א) חולק על פרשנות זו לנבואת ישעיהו, ופירש אותה כמשל להשכנת שלום בין האומות. באגרת תחיית המתים הביא הרמב"ם ראיה לפירושו מסיום דבריו של ישעיהו שם: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". הרמב"ם מדגיש שידיעת ה' או אי ידיעתו אינה רלוונטית ביחס לחיות. האריה אינו טורף מפני שאינו יודע את ה', ולכן גם לא ישוב לאכול תבן לאחר ידיעתו את בוראו. על כורחנו שאין זה אלא משל לאומות.
לאור הדברים שנתבארו לעיל אפשר לפרש כך את נבואת ישעיהו. האדם הוא נזר הבריאה, ומעשיו הם שיקבעו את התנהגות הברואים כולם. חטאו של האדם גרם לירידת מדרגתם של הברואים, ותיקון חטאו יחזירם למצבם הראשוני. כאשר הארץ, ארץ ישראל, תימלא דעה את ה', על ידי בני ישראל, כמים לים מכסים, גם החיות יחזרו למצבם הראשוני, ורעת החיות תושבת מן הארץ.
כללו של דבר, הברכות בפרשתנו משרטטות את התממשותה של האידיאה האלוהית שהייתה מונחת ביסוד בריאת העולם, אלא שלא זכתה להתממש עקב חטאו של אדם. עם ישראל נועד לתקן את חטאו של אדם. תרי"ג המצוות הן המקבילה למצווה שנצטווה האדם, וארץ ישראל היא המקבילה לגן עדן, ובה אמורה להתממש האידיאה של הבריאה. התממשות זו עתידה להיות גלויה לאנושות כולה, כדברי הנביא יחזקאל (לו, לה): "וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן".
אנו מודים לפרופ' מרדכי סבתו שעיוניו ליוו אותנו בחומש ויקרא, ומקדמים בברכה את ד"ר תמר (לאור) מאיר, ראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון וראש בית המדרש לנשים "כולנה" בגבעת שמואל, שתלווה אותנו בחומש במדבר
