בסוף המאה ה־19 באו לעולם בתי הספר המודרניים, שדרשו ידע מקצועי ושיטתי והחלו לעשות שימוש באמצעי מדידה והערכה. בעקבות זאת, גם הכשרות המורים נטו לשים דגש על הקניית מתודות מדעיות, אינדוקטרינציה קולקטיבית, והנחלת ידע בצורה "יבשה". ואולם בעיני הפילוסוף והמחנך ד"ר יוסף שכטר, החינוך המודרני הרחיק את האדם מהאלוהים, מהרובד האותנטי של הנפש וממהותו הפנימית. עוד בשנות השישים הוא חזה כיצד המהפכה הטכנולוגית תגרום לגולם לקום על יוצרו, וכי יבואו ימים שבהם היחסים האנושיים יתקיימו באמצעות משרדים ומחשבים בלבד, והאדם ימצא עצמו בודד, מנוכר ותלוש. מול כל אלה הציב שכטר את החתירה להתחדשות דתית פנימית.
שכטר סבר כי בהכשרת המורים, "העיקר הוא לשים לב לנוגע לאדם". כלומר, "הכוונה למוטיב המחזק את האדם בפנימיותו, העוזר לו להתגבר על ההרגשה שאין טעם, שאין משמעות לחיים. קנה המידה של סיפור או של שיר, או של מסה, וגם של פרק בתנ"ך הוא כיום – ההתחזקות. ההתחזקות היא כיום המבחן האמיתי בחינוך" (מתוך ספרו "חינוך לערכים ולעתידו של האדם", עמ' 317).
קטע זה הוא אחד מציטוטים רבים מתוך 27 ספריו של שכטר, המובאים בביוגרפיה האינטלקטואלית החדשה שלו מאת שרית שוסהיים, "בשביל המהותיות: תפיסת האדם בהגותו ובמשנתו החינוכית של יוסף שכטר", המבוססת על עבודת הדוקטורט שלה.
הספר מבקש להפיג את הערפל מאחורי המשנה הפילוסופית והחינוכית של שכטר, דמות חידתית ורבת גוונים. עמידה על הנקודה המרכזית של שכטר – תיאולוג, פילוסוף חינוכי, הוגה ציוני ומתרגם היהדות לשפה מודרנית וקיומית, שהשכיל לשלב הגות יהודית וחסידית עם תורות מן המזרח – אינה מלאכה פשוטה. היו אף הוגים שסברו כי מאחורי כתביו של שכטר אין רעיון מרכזי החורז את משנתו. שוסהיים מבקשת להראות כי לא כך הדבר. בכתיבה בהירה וקולחת, המשלבת מחקרים קודמים על הגותו, כגון מחקריהם של פרופ' ישעיהו תדמור ופרופ' רון מרגולין, שוסהיים מחדשת ומיטיבה לעמוד על לוז משנתו: "המהותיות".
תחיית מתים רוחנית
יוסף שכטר (1901–1994) נולד בגליציה והתחנך בבית חסידי ולמדני מובהק. כבר כילד נודע כעילוי שזוכר מסכתות שלמות בעל פה. בהיותו נער החל ללמוד גרמנית וופילוסופיה, לכתוב על נושאים אקטואליים וללמד תנ"ך, תלמוד וספרות. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתקע בווינה, מרכז אינטלקטואלי תוסס באותה תקופה. המפגש עם המדע והתרבות המודרנית, וכן עם הציונות והתרבות העברית המתחדשת, נתן מזור לרוחב אופקיו. הוא היה חבר ב"חוג הווינאי", אסכולה פילוסופית ששאפה לבסס השקפת עולם נטועה על יסודות מדעיים־לוגיים, המבוססת על ניסויים בלבד. לימים יביע שכטר עמדה שונה בתכלית, כאשר דווקא הממדים שמעבר לשפה יהפכו לעיקר עניינו כהוגה ומחנך. ב־1938 הצליחה משפחתו לברוח מאוסטריה ולהגיע ארצה. שכטר לימד פילוסופיה ומקצועות היהדות בתיכון הריאלי בחיפה, ונודע כמורה רוחני וכריזמטי לקבוצת תלמידים מובהקת שהתגבשה סביבו. "השכטריסטים" הקימו ב־1960 את קיבוץ יודפת, וביקשו ליישם את הגותו היהודית ואת החיבור שעשה עם תורות רוחניות שונות.
שוסהיים מונה את התחנות שבהן עוברת הגותו של שכטר. כמו בכל "מסע גיבור", גם הגותו שלו מתחילה במשבר: הפרק הראשון של הספר עוסק במשבר האדם בתקופה המודרנית. אמירתו המפורסמת של מרטין בובר כי "הננו חיים בתחילת משבר גדול, הגדול ביותר שנתנסה בו עד עתה המין האנושי", ספוגה בהווייתו של שכטר. הוא ראה בבובר כמי שקלע לרוח הזמן, והבין כי סילוק האלוהים מחייו של האדם המודרני יביא לאובדן משמעות, וכי השינויים מרחיקי הלכת במבנה החברתי והקדמה הטכנולוגית יעמיקו את המשבר הרוחני של האדם המערבי.
הוגה נוסף שהשפיע על שכטר הוא הפילוסוף הדני סרן קירקגור. הוא ראה בו "סופר הבא מן המקור", שמכוון לבניית עולם רוחני עשיר בלב העולם המודרני. לא את כל ההוגים הקיומיים ראה שכטר בחיוב: את סארטר, היידגר וקפקא, הוא כלל ברשימה קצרה תחת הכותרת "סופרי האפס". הוא האשים אותם בכך שהם נבנים מהחידלון, החרדה מהמצב האנושי וחוסר התוחלת של הקיום.
זהו רקע חיוני עבור הפרק השני של הספר, "מוות רוחני וחיים משמעותיים", שבו מאגדת שוסהיים את התייחסויותיו השונות של שכטר לשאלת האלמוות. פרק זה נוגע באתגר העומד בפני האדם המודרני, שאורח חייו מרחיק אותו מתרבות המושתתת על הרובד הנצחי שבנפש. בפרק זה ניכרת השפעתו של א"ד גורדון על מחשבתו של שכטר – בעיקר בעניין חשיבות הטבע בחיי האדם, והיכללותו באופן קוסמי בבריאה. בפרק זה גם ניכר מרכיב מרכזי במשנתו, והוא תהליך התרגום של מושגים ביהדות לשפה קיומית. שכטר לקח מושגים כמו "עולם הבא" ו"תחיית המתים", והעביר אותם מהספירה המטפיזית לעולמו הפנימי של האדם. את הישארות הנפש, למשל, הוא הבין כחותם שהאדם משאיר אחריו בעולם.
בעקבות ההגות החסידית של הבעש"ט, ובעקבות חוויה מיסטית שעבר בעצמו דווקא כאשר היה בשעת מחלה, מושג "תחיית המתים" מקבל בהגותו מקום מרכזי. שכטר מזהה את חוויית הריק בחיי האדם כתהליך של מיתה פנימית וכהזדמנות לתחיית מתים רוחנית – פוטנציאל לטרנספורמציה פנימית והתחדשות.
לפי שכטר, מי שמפחד לחוות מוות ומעדיף להישאר באילמות המודרנית, יישאר גם ללא משמעות וללא עולם פנימי. עקרון "הלידה מחדש" איננו נותר אצל שכטר רק במובנו הרוחני של הפרט, אלא מקבל גם משמעות חינוכית, היסטורית וחברתית. בעוד שבתחילת דרכה של הציונות רבים ביקשו להיוולד מחדש ומתוך כך הפיחו חיים בזהות היהדות, שכטר זיהה כבר בשנת 1967 את תהליכי השחיקה הרוחנית של חלק מבני הציונות החילונית, שלא העזה למצוא את הכוח להתחדש.
"אם לא נדאג מבעוד מועד למצוא מקור חיים, אנו עתידים לאבד את כל היחס לתנ"ך", כתב. באופן דומה לראי"ה קוק, שכטר משגר את חיציו לא רק להתאבנות הממסד המסורתי, אלא גם כלפי מדעי היהדות האקדמיים. "על היהדות לחדול מלהיות בית קברות שמקימים בו רק מצבות ספרותיות ומדעיות בלבד, ולשוב ולהיות מקור חיים להווה ולעתיד" (הרהורים, עמ' 236).
המשבר של העולם הדתי
כל זה מוביל אותנו לפרק השלישי, ליבו של הספר, "המהותיות: בין האתי לדתי", והמימוש החינוכי של תפיסה זו בפרק הרביעי, "חינוך למהותיות". קירקגור ציין כי באדם קיימות שלוש דרגות קיום: הממד האסתטי, המציין את האדם אשר חי את חייו מתוך פורקן יצרי והנאות חושניות; הממד האתי, אשר נענה לצו התבונה והמוסר ומתוכם מתגבר על עולמו היצרי; והמדרגה הדתית – מחויבות לצו הדתי גם אם הוא עומד בסתירה למדרגות הקודמות. שוסהיים מחדשת כי שכטר מוסיף לפירמידה הזאת רובד נוסף המתקיים בין ה"אתי" ל"דתי" – הרובד "המהותי". היא רואה במושג המהותיות את ליבת ההגות של שכטר והציר המכונן שלה.
באמצעות מושג זה ביקש שכטר להציב קומה של דתיות פנימית ושל התכוונות לממד האלוהי, שתסייע לאדם המודרני לעשות את הקפיצה לעבר הקומה הדתית המחייבת. הרובד הזה הוא חמקמק ואישי מאוד, ושכטר משתמש במגוון ביטויים בניסיון להגדיר אותו, ובהם: התכוונות לאלוהי שבאדם, אותנטיות, רצינות, אכפתיות ועוד. אפשר לחוש כי גם לשוסהיים קשה להגדיר מהי בדיוק "מהותיות" על פי שכטר, והיא מצביעה על השתיקה כאחת האיכויות המגדירות אותה; אולי זהו עניין מובנה בשיח על מרחבי תודעה פנימיים וכמוסים. המהותיות היא למעשה החתירה אל הרובד האותנטי בנפש; אולי המצב שאנשים דתיים יכנו "עמידה בפני האל". לומדי חשיבה הכרתית מבית מדרשה של ימימה אביטל ימצאו כאן הד לתורותיה. גם היא, כשכטר, ביקשה לתרגם מושגים דתיים כמו "נשמה" אל שפתו של האדם החילוני; וגם היא מצאה את מבוקשה במונח "מהות" על מנת לתאר את עולמו הפנימי המתוקן של האדם.
פרק זה מביא איתו שאלות כמו יחסו של שכטר אל המצוות המעשיות ואל האורתודוקסיה הממוסדת. שכטר פנה אל האדם הדתי וביקש ממנו למצוא את המהות הפנימית והקיומית שבתוך המצוות, כדי שהריטואלים לא ייעשו כמצוות אנשים מלומדה. מאידך הוא הבין גם את המשבר של העולם הדתי והמסורתי בימיו, והכיר בכך שמבקשי רוח אמיתיים, חילונים כדתיים, אינם יכולים למצוא בו את מבוקשם. שכטר הציע להם מסלול עוקף מצוות בדרך אל הרובד האותנטי בנפשם – זה שמדגיש חירות מחשבתית, היעדר שעבוד לנורמות חברתיות, ובניית אמונה ויחס אל הפן האלוהי בחייהם. "פניה ישירה אל האלוהים ולא עיסוק באלוהות", כלשונה של שוסהיים.
שוסהיים עומדת על כך ששכטר ראה בסלילת הדרך הדתית הפנימית, זו המנותקת מן הקיום היהודי־דתי מדורי דורות, מעין פשרת ביניים זמנית עד שהעולם היהודי יחווה בעצמו טרנספורמציה פנימית, ויאפשר חוויה עמוקה של משמעות וכבוד לניצוץ האלוהי שבאדם, ללא צורך בתיווך.
להיות שכטריסטים בעצמנו
כדי לעורר את הפן המהותי באדם, שכטר סבור כי על המחנך ליצור משבר יזום בנפשו של הנער המודרני הרדום, וזאת על מנת להעיר את הפוטנציאל הקיומי והדתי הגלום בו. כדי להטמיע את דרכו החינוכית, ולהראות כיצד ניתן להגיע לרובד המהותי המיוחל דרך כתבי היהדות, שכטר כתב ספרים רבים עבור מורים, ובהם ביאר קטעים מספרות המקרא, חז"ל והחסידות, וביקש להראות כיצד אפשר לתרגם אותם לשפה חילונית ומודרנית מבלי לאבד את הניצוץ האלוהי שבהם. שוב ושוב מובאים דבריו על החשיבות של לימוד התנ"ך באופן קיומי וייחודי. בהקשר זה, חסרה לי בספר דוגמה ליישום קריאה כזאת בתנ"ך.
בקרב החוג השכטריסטי שהתגבש ביודפת עסקו תלמידיו בהגות יהודית, לצד כתבים של ק"ג יונג, קירקגור, בובר ותורות המזרח הרחוק. עם השנים, היו שהעדיפו תורות רוחניות של המיסטיקן היווני־ארמני גורדייף על פני טקסטים ממסורת ישראל. שכטר התאכזב עמוקות מתלמידיו, אם כי אפשר לתהות האם צעד זה לא נגזר באופן הכרחי כמעט מתהליכי התרגום הנועזים שלו למקורות היהדות, וחוסר ההבחנה "בין קודש לחול". כפי שהעיד פרופ' מרגולין באחרית הדבר, בערוב ימיו שכטר הודה בפניו כי הצטער שפעל במסגרת החינוך הממלכתי ולא הממלכתי־דתי, שבו יש כלים להכלת תורותיו, על מנת לתת להם המשכיות וקיום בעולם היהודי.
למרות זאת, נראה ששדה החינוך בן זמננו כמה לשפה "שכטריאנית"; וכפי שמציין פרופ' חנוך בן־פזי בהקדמתו לספר, בוודאי בחברה הישראלית שאחרי 7 באוקטובר, היודעת מהי חרדה והתמודדות עם הארעיות של החיים, כאשר רבים מבקשים להיפגש באופן עמוק יותר עם זהותם היהודית. נראה כי הגותו של שכטר, הנוגעת במישורי הקיום שבין החיים והמוות, תובעת התחדשות רוחנית מתמדת, ומדברת על יהדות חיה שאיננה מדחיקה את ההתפתחות האישית, רלוונטית מתמיד. ספרה המצוין של שוסהיים מזמין גם אותנו להיות "שכטריסטים", להלך בשביל המהותיות, לחפש את הדרכים השונות אל מעבר לטכני, למוסכמה, לאידאולוגיה ולרציונליות. לתור אל הלב שבו החיים פועמים.
בשביל המהותיות
תפיסת האדם בהגותו ובמשנתו החינוכית של יוסף שכטר
שרית שוסהיים
אדרא, 2024, 275 עמ'
