חורבן הבית: זו החוויה הקשה של הרבה יהודים, אזרחי ישראל, בתקופה הזו. הם אינם שומרי מצוות ברובם, ושייכים בעיקר למחנות המרכז והשמאל הציוני יותר או פחות. בשבילם, החורבן הוא של חזון פוליטי ומוסרי הקשור בחבלי עבותות לנאורות, להשכלה ולחילונות, שאפשרו את יצירת הציונות החילונית וגם את הדתית.
אל מול חורבנם הגשמי של גוש קטיף, כפר־דרום, שא־נור ועוד, הגיוני בהחלט לזלזל, לכעוס ואפילו לשמוח לאיד על עצם קיומה של תחושת האסון הזו. אחרי הכול, קשה לבטל את הסיפוק הנובע ממפלתו של יריב אידאולוגי, וקל להבחין בעיוורון של המחנה היריב. אין זה מפתיע שלא מעט נפשות עלצו כאשר גדעון לוי הודיע מעל דפי הארץ "המתנחלים ניצחו, אנחנו הפסדנו".
כעת, שלא כמו בעבר, הציבור הדתי־לאומי על שלל גווניו, רבדיו ותומכיו הוא כוח מסיבי במציאות הישראלית, כוח ההולך ומתחזק. כאשר יהודית קצובר ונדיה מטר מכריזות "ניצחנו ובגדול" לא מדובר רק ברטוריקה פוליטית. גם הכרזות זהירות יותר כמו "ניצחנו. בינתיים" של שרה העצני־כהן נוטות להתייחס למציאות בלתי הפיכה. אף על פי שניצחון טומן לעיתים את זרעי ההפסד, אל מול המציאות הזאת ציבור רחב בישראל חווה את הרס הציונות.
האסון שרבים חווים מעוגן בו זמנית בחוויות המציאות ובמחוזות הדימיון. אין ספק, למשל, שהחילונות הציונית שביקשה להגשים את "שאיפת הדורות לגאולת ישראל" מעולם לא הייתה חילונית באמת. כמו כן, ההבחנה בין ישראל הכובשת של אחרי 67' וישראל הנורמלית שהתקיימה לפני כן בעייתית גם היא.
וככלל, הציונות לא היתה מעולם מקשה אחת לכן, שאלת ציונותם של חוק הלאום, לדוגמה, או של רעיונות סיפוח יהודה ושומרון, אינה פתורה לחלוטין, כפי שיש מי שסוברים וטוענים. עם זאת, מציאות של עשרות שנים שבמהלכה ישראל ממשטרת אוכלוסייה פלסטינית – נשים וגברים, קשישים וטף – לא מתיישבת עם יסודות "החירות, הצדק והשלום". הפיכת השלום למושג פוליטי מאיים היא מציאות נוראית.
רוחות השינוי מנשבות בעוצמה. לראיה, קשה לערער על הניגוד המהותי בין הציונות הממלכתית־ישראלית ובין הפעולות הגוברות למען החלת ריבונות יהודית בהר הבית, חידוש עבודת הפולחן ובנייתו המיוחלת של בית המקדש. לפיכך, המורא הגדול שחשים רבים בארץ אל מול החשת הקץ בהר הבית אינו רק דתי, כגון זה שקיים בקרב מעכבי גאולה מחוגו של הרב טאו. המורא אינו רק מתוך חשש לשפיכות דמים. המורא הוא גם קיומי ופוליטי, מורא מפני הרס חזון ציוני של מדינה דמוקרטית.
הצורך העולה בהר הבית הוא תשובה מתבקשת (אך לאו דווקא יחידה) לבעייה יסודית של מדינה מעין־חילונית, שחרתה על סמלה את מנורת המקדש, והתיימרה בה בעת להיות מזוהה בלעדית עם הסמל הזה. מאחר שמשמעויות וסמלים נתונים מטבעם לפרשנויות שונות וסותרות, הסמל המרכזי הזה הולך ומסמן גם את הקדושה החסרה וגם את חלקיותו של התחליף הפוליטי.
וכך, השאיפה להר הבית וההיענות הנלווית מוציאות אל הפועל כמיהות עמוקות ושטחיות להחלפת הציונות בסדר ומוסר יהודיים חדשים־ישנים. על השינויים האלו מתאבל ציבור רחב בישראל. התגובה למשבר היא מבחן גדול של הציבור האמוני, המכיר בחשיבות הציונות.
אין צורך ברחמים. הרחמים מדגישים את חוזקו ומוסריותו של המרחם, ואת חולשתו ונחיתותו של הסובל. הם נוטים לכונן התכנסות עצמית, ריחוק ושיפוטיות של הזולת. החמלה, לעומת זאת, דורשת פתיחות והבנה המאפשרות השתתפות בכאבו של האחר. החמלה מכוננת הכרה ושינוי פנימי הנובעים מחיבור אנושי. קל לרחם, קשה לחמול.
מבחן החמלה דורש אומץ: נכונות לצמצום עצמי ושחרור שליטה. פעולות אלו מעמידות בסיס לגילוי אי־הנפרדות האנושית ולאובדן הכבד הכרוך בניתוק מסבלו של הזולת. בימים אלו של חורבן וגאולה, ייתכן שחמלה היא המפתח הראוי לשער הרחמים.
