אנחנו נמצאים בתקופה שבין שני ימי שמחה שאנו מציינים מדי שנה בריקודים ובחגיגות – יום העצמאות ויום איחוד ירושלים. בשנה הנוכחית עולה השאלה כיצד ראוי לציין ימים אלה בשנה קשה זו.
בתקופה זו אנו מקיימים גם את ספירת העומר. בכל יום אנו סופרים: היום כך וכך ימים מהיום שבו התחלנו לצאת ממצרים, שבו חשנו את סיום השעבוד ואת תחילת הגאולה. ובכל שנה אנחנו סופרים מתחילת הגאולה, דרך קריעת ים סוף, השואה והגבורה, זיכרון חללי המלחמות והטרור, דרך השמחה על הזכות העצומה שנפלה בחלקנו לחיות בדור הגאולה והשמחה על איחוד ירושלים, ועד מתן תורה, שבו אנחנו מקבלים את הייעוד שלנו.
והשנה? השנה אנחנו סופרים את החודשים שחלפו מאז החורבן שהתרגש עלינו בשמיני עצרת; אנחנו סופרים את השבועות שבהם חיילינו נלחמים ומסכנים את חייהם; את הימים שבהם קהילות שלמות מוגלות מבתיהן; ואת אלפי השעות שבהן עשרות מאחינו יושבים בשעבוד של ממש, בגופם ובנפשם, ולא יודעים מה יעלה בגורלם. ואנחנו עדיין לא יודעים כמה ימים נספור, ומה יהיה ייעודנו, ואיך תפציע גאולתנו.
מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, ולאורך כל החודשים האחרונים, אני זוכה לטפל ב"הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן", במתקן הצבי בבסיס שורה, המקום שהוא "פתחה של גיהינום ופתחה של גן עדן", כדברי אחד מעמיתיי. מתוך החוויה האישית הזו אני רוצה להציע תשובה אפשרית למתח הזה שבספירת הימים.
הטיפול בחללים לאורך חודשים רבים הוא חוויה עמוסה מאוד. אבל אחד הרגעים הקשים ביותר בשבילי התרחש דווקא לא בבסיס, אלא בתפילת שחרית בבית הכנסת בראש חודש כסלו, שאותו עשיתי בבית. שימשתי כחזן, אבל כשהגעתי להלל התקשיתי מאוד לומר בקול ובכוונה פסוקים כמו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", או "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". איך אפשר להגיד מילים כאלה, ולהתכוון להן, כשבכל יום מגיעים עוד חללים? איך אפשר לשמוח ולשיר על החודש החדש, כשמסביב חטופים, הרוגים ופצועים?
תשובה ראשונית וחלקית נמצאת בדיון בגמרא על מקור אמירת ההלל:
והַלל זה מי אמרוֹ? נביאים שביניהן תִקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבֹא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן (פסחים קיז ע"א).
מדברי הרשב"ם בפירושו משתמע שיש כאן שתי תקנות של הנביאים. האחת, לומר הלל "על כל צרה שלא תבוא"; והשנייה, "כשנגאלין אומרים אותו על גאולתם". כלומר, החיוב לומר את ההלל הוא גם על עצם ימי הצרה. דווקא כשחשוך וקשה, גם אז צריך לומר הלל.
כאשר אנו מתבוננים על פסוקי ההלל, אנו נוכחים לראות שאכן יש בו חלקים רבים של תחינה ובקשה, של התמודדות עם קושי ומצוקה: "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא"; "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָ־הּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָ־הּ"; "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּ־הּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי", וכמובן: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא".
לכאורה היה אפשר להבין שהרשב"ם מתכוון שבימי הצרה נתכוון בפסוקי הצרה, ובימי הישועה נתכוון בפסוקי הגאולה. אבל לדעתי הרשב"ם מלמד אותנו דבר עמוק מזה: גם בימי הצרה עצמם צריך להתכוון בכל ההלל. גם בימי הצרה עלינו לזכור שיש טוב וחייבים להודות עליו. והחובה הזו חלה גם אם כרגע הטוב שאנחנו מודים עליו עטוף בשכבה עבה של קושי.
גם בימים שבהם אחינו ואחיותינו חטופים ועקורים, גם בימים שבהם משפחות יושבות שבעה והפצועים נאבקים בבתי החולים – גם אז צריך לזכור שאנחנו עבדי ה' ולהודות לו על כל החסדים שכן נעשו לנו, מיציאת מצרים ועד היום.
פיצול רגשי
ציפורה גלעד מקיבוץ בית השיטה שכלה את בעלה בנימין בתאונת דרכים בשנת 1972, את בנה יוחי במלחמת יום הכיפורים, ואת נכדתה עפרי, בתו של יוחי, ברצח בראס־בורקה. בספרון שהוציאה היא כתבה:
מדי פעם אני חוזרת ומהרהרת בחכמת חז"ל, שקבעו את הברכות. אדם מצוּוה לברך יום יום על היש, על היש הקטן שלו: בבוקר – מברך שהקיץ, אכל – מברך על המזונות… אנחנו חיים באינטנסיביות כזו יום יום את ההעדר, איש איש וההעדר שלו, וכמעט מנוע מאיתנו לשמוח על היש. טבע הוא באדם, ואולי משום כך תיקנו את הברכות.
אבל אז תעלה השאלה: איך? איך מצליחים להחזיק יחד את השמחה והכאב? איך אפשר לחגוג בכל הכוח, וגם להמשיך לעשות את כל מה שניתן למען שחרור החטופים והחזרת העקורים?
ושוב אחזור לזווית האישית: לאורך המלחמה ציַינו הרבה אירועים משמחים – לאומיים (פורים ופסח) ומשפחתיים. במהלך רבים מאירועים אלה קיבלתי הודעה על נפילתם של חללים, ונאלצתי, תוך כדי האירוע המשמח, לעסוק בהחלטות הנוגעות לטיפול בהם. באירועים כאלה אני מוצא את עצמי מפוצל: מצד אחד אני שמח עם מי שאיתי ומודה בליבי לקדוש ברוך הוא על כל הטובות והחסדים שגמל איתי, ומצד שני אני שותף באירוע שמנפץ את חייהן של משפחות, וליבי נשבר בקרבי. וכך, זה לצד זה, מתנהלים שני המישורים: האישי והלאומי, השמח והעצוב. ברור שהם מושפעים זה מזה, אבל שניהם קיימים ואף אחד לא מתבטל מפני רעהו.
כך גם ביום העצמאות וביום ירושלים. יש לחגוג את השמחה הלאומית, בלי לאבד לרגע את הזיכרון של המחיר הנורא שבה הושגה. והשנה החובה שלנו לשמוח עוד חזקה יותר, כי אם לא נחגוג את השמחה הלאומית, אז המחיר ששולם כדי שתהיה שמחה, יהיה מחיר ששולם חלילה לשווא. יש לשמוח ולשיר ולרקוד, גם אם לא מרגישים שמחים. לא כי זה מה שאנחנו רוצים לעשות כרגע, לא כי אנחנו מרגישים שמחה – אלא כי אנחנו מצווים להודות לה' על מה שיש, וכי אנחנו חייבים לקדש את קורבנם של הנופלים, החטופים, הפצועים והעקורים.
אבל לצד השמחה הגדולה שמצווה עלינו לשמוח, מוטלת עלינו גם החובה לזכור ולהזיל דמעה, וגם החובה הזו חזקה יותר השנה. כי אם לא נזכור את המחיר הנורא, אז ימי השמחה הם רק ימי הוללות. כפי שכתב הרב יונתן זקס בדבריו על קהלת: "השמחה איננה פותרת בעיות, אבל היא נוסכת בנו את הכוח להמשיך לחפש את הפתרון. היא מתחזקת את האמונה שאנו זקוקים לה, אם רצוננו להביט בעתידנו בלי אימה, ולרפא משהו משבריו של עולמנו הפצוע".
