"שילוב ישיבה עם פלמ"ח": היוזמה שקיבלה את הסכמת הרבנים

האמת צריכה להיאמר: תמונה רווחת למדיי, אשר גורסת כי מקדמת דנא ועד היום כל רבני הציונות הדתית צידדו בגיוסם של בני ישיבות לצבא, מעוותת את המציאות. התמונה הנכונה היא שגם בין גדולי ישראל הרואים את מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו", היו ששללו גיוס בני ישיבות לצבא.

לעניין זה, אין לנו כישיבת מרכז הרב כדי להדגים זאת היטב. בעוד שראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק שלל עקרונית כל טענת פטור מגיוס, הרי ש"משגיח" הישיבה, הרב יצחק אריאלי, גרס עקרונית שבני ישיבות פטורים מגיוס. נכון הוא שמעשית הפער לא היה גדול, שכן גם הרב צבי יהודה סבר שנכון לערוך "הסדרי דחייה" ו"הסדרי שירות" מוסכמים, וכך אכן היה, וגם הווה, מאז ועד עתה. עם זאת, כאמור, ביחס לשאלה העקרונית, המחלוקת חדה וברורה.

שני הרבנים הקדישו לפולמוס התייחסויות מפורשות בכתב, וכתביהם בסוגיה זו מתעמתים ביניהם: הרב אריאלי, בחיבורו "עיניים למשפט" (בבא בתרא ז ע"ב) אמר את דברו מזה, ולעומתו הרב צבי יהודה, במאמרו "למצות הארץ" (שנכלל לימים בחיבורו "לנתיבות ישראל") אמר את דברו החולק מזה. גם בין יתר הר"מים שררו חילוקי דעות בשאלה זו, ולא למותר לציין שאלה התנהלו בדרכה של תורה, בענייניות גמורה.

מה הייתה עמדתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב משך עשרות שנים (גילוי נאות: סבא־רבא של רעייתי) בסוגיה זו?

עד היום מקובל היה לומר שדעתו הייתה חד־משמעית בצד השוללים. קביעה זו חוזרת ונשנית תחת כל עץ רענן ובכל אתר ואתר. בספרים ובמאמרים, בכתב ובעל פה, באנציקלופדיות מודפסות ודיגיטליות, בספרות רבנית ובספרות מחקרית, וכמובן גם בספרות "מגויסת" (וכזו לא חסרה). לכאורה בצדק רב מושמעת קביעה זו, שכן אכן מצויות תחת ידינו לא מעט התייחסויות של הרב חרל"פ לסוגיה זו, ואלה אכן שוללות גיוס בני ישיבות. תיעוד שכזה קיים מעט באיגרות ובמאמרים שיצאו מתחת ידו, ובהרבה תיאורים של הנהגותיו, דעותיו ואמירותיו כפי שאלה תוארו על ידי בני משפחה ומקורבים.

ובכן, לא עוד. גם אם יש אמת בטענה זו, היא אינה האמת כולה. זאת נוכל ללמוד ממהדורה מעודכנת של החוברת "מי חכם וישמור אלה: ענייני יום העצמאות ותקומת ישראל מבית מדרשו של מרן רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל", שהוציאו לאור לאחרונה ניסן אריה זק"ש ושאול רפאל זק"ש. תכולת החוברת נסמכת על ארכיון גנזיו של סבם הרב אברהם זק"ש, נין הרב חרל"פ. במסגרת החוברת הובאו הדברים שלהלן, שמקורם בספרו של מייסד בני־עקיבא יחיאל אהרן אליאש, "מעשה הבא בחזון".

"טיפוס אידיאלי של חייל"

בשנת תש"ה שיווע הפלמ"ח לתוספת כוח אדם. אחרי השואה התמקדו משימות הפלמ"ח בארגון ההעפלה ובמאבק בשלטון הבריטי. מאז ייסודו של הפלמ"ח ב־1941 ועד שלהי 1945 היה פיקוד הפלמ"ח מסור בידיו של יצחק שדה. בסופה של אותה שנה הוא הוחלף ביגאל אלון, בעוד שיצחק שדה קודם לפיקוד כולל על תנועת "ההגנה".

במסגרת ההגנה היו זה מכבר פלוגות דתיות; אליאש הוא שיזם את הקמתן, והוא שהיה אחראי עליהן עד סוף מלחמת העצמאות. בספרו הנ"ל הוא מתעד פרקים רבים בקורות אותן מסגרות: אתגרים שעמדו לפניהן, פעולותיהן, וכמובן גם המגעים שניהל בעניינן הן מול הפלמ"ח וההגנה והן מול רבנים ואנשי ציבור דתיים.

בין השאר הוא מספר (בעמודים 360-357) על יוזמה להקמת "ישיבה פלמחית":

באחת הפגישות שלי עם יצחק שדה מפקד הפלמ"ח הצעתי לו רעיון: ליצור יצירה חדשה – ישיבה פלמחית. הוא התעניין בהצעה זאת, והסברתי לו כי ישיבה אינה רק לימוד תורה ורכישת ידע, אלא היא דרך חיים. שילוב ישיבה עם פלמ"ח ייצור את הטיפוס האידיאלי של חייל בצבא היהודי. הודיע לי שיחשוב בדבר, ואם יחליט בחיוב ירצה שנדון על פרטים. אחרי זמן מה הודיע יצחק שדה שהוא מקבל את ההצעה, כי כאן ייווצר הטיפוס של תלמידי רבי עקיבא אשר לחמו את מלחמות ישראל בזמנו, ויש לדון בפרטי התכנית.

או־אז התקיימה ישיבה של חברי מפקדת ההגנה, ובראשם יצחק שדה, עם אליאש. יצחק שדה ביטא בה היבט ערכי והיבט מעשי: "מהמחלקה הדתית הקיימת בפלמ"ח למדנו להכיר שהתוספת הדתית מגבירה גם את המשמעת והדבקות באמונים הצבאיים. אין לי ספק כיום שישיבה פלמחית תיצור טיפוס טוב, אשר יכניס לשורות הפלמ"ח רוח חדשה ורעננה היונקת ממקורות ישראל". בהתאם לכך הוא עובר למישור המעשי: "לכן החלטנו שמטה הפלמ"ח ישתתף בתקציב הישיבה בשמונת ימי האימונים לכל חודש, וכן בסידור המחנה והציוד שלה. הישיבה הזאת תחיה כל החודש במשטר צבאי. האימונים הצבאיים יהיו בכל פעם לכיתה אחת. שתי כיתות תישארנה תמיד בישיבה כדי שהיא תוכל להתמיד בסדר החיים הישיבתי שלה. האימון המחלקתי ייעשה בהתאמה עם ראש הישיבה שיתמנה על ידיכם".

אליאש, שנדרש לגבש את הישיבה כישיבה. הבין שבראש ובראשונה עליו לאתר אישיות תורנית שתתאים לעמוד בראש הישיבה, וכך גם מגידי שיעורים, מקום מתאים, מימון, וכמובן לגייס תלמידים. בשל היכרות מוקדמת שהייתה לאליאש עם רבה של פרדס־חנה באותם ימים, הרב צבי יהודה מלצר, כולל בהקשרים ביטחוניים, הוא ראה בו מועמד מתאים לעמידה בראש ישיבה זו. אליאש פנה אליו, והרב מלצר "התלהב מהרעיון הזה והודיע לי שהוא מתנדב להיות ראש הישיבה הזאת שתקום". אומנם "יודע אני את הסכנות הכרוכות בתפקיד זה, אבל מעריך אני את חשיבות המפעל, שכדאי לעשות הכל למען הקמתו, שכן יביא ברכה למדינה היהודית וצבאה שאנו מקווים בע"ה שיקומו בימינו".

מיעט לצאת מירושלים

הרב מלצר יעץ לאליאש לשוחח על הנושא עם ראשי ישיבת מרכז הרב, הרב חרל"פ והרב שלום נתן רענן. אליאש, שלמד בעבר בישיבה והכיר אותה ואת ראשיה היטב, קיבל את ההמלצה ועשה את דרכו לירושלים. את המפגש ואת ההתייחסות הוא מתאר כך:

כשבאתי לרב חרל"פ וסיפרתי לו על התכנית של הישיבה ושהרב מלצר יהיה ראש הישיבה, הוא נתן את ברכתו ליצירה זאת, והודיע לי שיהיה מוכן לתת שיעור בישיבה הזאת אחת לשבוע, גם אם תהיה בריחוק מירושלים.

אל יהא דבר זה קל בעיניכם. כל המכיר את קורות חייו של הרב חרל"פ יודע שהוא מיעט מאוד לצאת מירושלים. מינויו לרבה של שכונת שערי־חסד, הסתלקות הראי"ה קוק ועמידתו בראשות ישיבת מרכז הרב, הביאו אותו להנהגה זו, שנבעה כנראה משילוב שיקולים פיזיים ורוחניים כאחד. והנה הוא עצמו, מיוזמתו, לא רק מברך על "היצירה", אלא מביע נכונות להגיע לישיבה מרוחקת זו מדי שבוע בשבוע!

גם הרב רענן העניק את ברכתו, ומתוך ניסיונו בניהול ישיבת מרכז הרב הוא גם נתן לאליאש "הדרכה" מקצועית: "הרב רענן־קוק הדריך אותי מנסיונו בהנהלת ישיבת מרכז הרב, כי יש למצוא אישיות תורנית שתהיה מוכנה לקבל עליה את העול של החזקת הישיבה, והציע לי להכניס לעניין הזה את רבה הראשי של תל אביב הרה"ג הרב אביגדור עמיאל זצ"ל המסוגל להרים משא זה".

אליאש אכן פנה לרב עמיאל. גם הרב עמיאל התייחס בחיוב ליוזמה ואף נכנס לעובי הקורה ולפרטי פרטים. דא עקא, במהלך הדיונים חלה הרב עמיאל, ובאמצע השנה (י"ג בניסן תש"ה) נפטר. אליאש מספר בצער כי בשל כך "התכנית נגנזה, כי לא מצאנו את הגורם שיישא בעול הכספי של הישיבה הזאת". עם זאת, הוא חותם באמירה שישיבות ההסדר שהוקמו לימים הן מימוש אותו חזון.

תיאור מפורט זה של המפגש עם הרב חרל"פ מלמד כי לא רק שהרב חרל"פ ראה ברכה בשילוב תורה וצבא, אלא שהוא היה נכון לטרוח משמעותית כדי לתמוך באותו מפעל ולהתחייב ליציאה שבועית קבועה מירושלים, על כל המשתמע מכך.

אמת, אין מדובר בבני ישיבה ש"תורתן אומנותן" באופן מלא, אלא בבני ישיבה שמלכתחילה מתגייסים על דעת השילוב: שני שליש תורה ושליש צבא. לצד הבחנה נכונה זו, שצריכה להיאמר, תמיכתו של הרב חרל"פ ב"יצירה" כזו מלמדת שהוא ראה ברכה מהותית בשילוב. לא מדובר בתמיכה דיעבדית ומאולצת, אלא בתמיכה לכתחילאית מבורכת.

תמיכה זו זורה אלומת אור חדשה על משנת הרב חרל"פ בנושא גיוס בני ישיבה לצבא, ומלמדת על תפיסה מורכבת יותר מזו שיוחסה לו עד היום. מעתה, לא נכון לדבר סתמית וכללית על שלילת הרב חרל"פ גיוס בני ישיבה לצבא. מדויק יותר להבחין בין מצבים שונים: מחד גיסא הסתייגות מכל כפייה, ותמיכה במי ש"תורתו אומנותו", שימשיך ללמוד תורה בלא כל הפרעה. מאידך גיסא, ובמקביל, תמיכה בהקמת ישיבות שמשלבות תורה וצבא בהסדרות כאלה ואחרות. לדידו, בני ישיבות אלה הם כדי כך משופרא דשופרא, שנכון לטרוח ולהשקיע כל מאמץ כדי להביא תמיכה זו לידי ביטוי הלכה למעשה. אגב כך יצוין כי לימים, משהוקם "גדוד טוביה", שפעל בירושלים עם קום המדינה והורכב מבני ישיבות, מי שכיהן כרב הגדוד היה הרב מי"ל זק"ש, חתנו של הרב חרל"פ.

דומה כי דברים אלה, שהיו נכונים לשעתם, נכונים שבעתיים כיום, אחר שזכינו להגדלה והעצמה בל תשוער של עולם התורה. יש להניח שגם אותם רבנים בעלי תפיסה אמונית אשר בשעתם שללו גיוס בני ישיבות, בעיקר בשל חרדת "תורה מה תהא עליה", לא היו מצדדים כיום במתן פטור גורף. זו דרכה של תורה, ששינוי מציאות משמעותי גורר בעקבותיו שינוי יישומי. כך הם, וכך על אחת כמה וכמה הרב חרל"פ, שמלכתחילה ראה ברכה ב"ישיבה פלמחית".