התרנגולת מרמלד מטילה ביצים בהתמדה ובמסירות, ותנובת הביצים שלה הופכת אותה לאגדה מהלכת ומזכה אותה בתואר "אלופת המטילות במשק". ועם זאת, מרמלד לא זוכה להכרת תודה מהלולנים, ויותר מכך, הם לועגים לה ש"מוחה קטן כגרגר" ומתייחסים אליה כספקית ביצים ותו לא.
יום אחד מרמלד נעלמת, אף אחד לא יודע לאן. גרף ההטלות צונח משמעותית, למגינת ליבם של אנשי המשק. להפתעתם הם מגלים כי מרמלד הפכה בינתיים למטילה מצליחה, אבל מסוג אחר – מאלופת מטילות הביצים היא הפכה לאלופת מטילות הכידונים. כשהיא שבה למושב היא מטילה כידון לעבר המנעול של הלול הראשי, וכל התרנגולות זוכות לצאת לחופשי.
הנקודה הארכימדית בסיפור מצויה ברגע שבו התרנגולת מטילה ספק. היא מפקפקת בייעוד ובגורל שלה ("כי מקומה של תרנגולת הוא בלול או בסיר") ופועלת בניגוד למצופה ממנה. הפקפוק הזה מוצג באמצעים לשוניים מבריקים:
מַרְמֵלַד הִתְחִילָה לְפַקְפֵּק / (פַּקְפֵּק, פַּקְפֵּק!)/ וּבִמְקוֹם לְהַטִּיל בֵּיצִים, הִיא הֵטִילָה סָפֵק
הפקפוק פועל בשני רבדים: הוא גם פעולה מנטלית של רפלקסיביות, והוא גם עובד כאונומטופיאה נהדרת, שבה הפקפוק מחקה את צליל הקרקור התרנגולי. הבחירה של הכותבת לכתוב פַּקְפֵּק ולא פַּקְפַּק – כפי שנהוג לתאר את צליל הקרקור – מדגישה את לשון הציווי שבה, ואת הדחיפה והעידוד להטיל ספק. ההברקות הלשוניות ממשיכות בשימוש מפתיע בכל המובנים של המילה הטלה: מסלולה של התרנגולת מתחיל בהטלת ביצים, ממשיך בהטלת ספק ומסתיים בהטלת כידון. התרנגולת עושה את מסעה מהמוכר והידוע אל החתרני והמפתיע; מהכנוע אל האקטיבי; מהקולקטיבי־עדרי אל האישי והחד־פעמי.
תמות חתרניות כמו ספקנות ומרד אינם נושאים מצויים בספרי ילדים. דווקא מתוך הקלילות וההומור, מצליחה המחברת לספר סיפור קטן ונגיש ולהנביע מתוכו שאלות עומק העוסקות בייעוד ומטרה, חופש ובחירה.
הפיקצ'רבוק המשעשע והמושחז הזה מצטיין בחסכנות מילולית, בחריזה קולעת וברוח שטות חיננית. איורי הכתם והעיפרון של לירון כהן מלאי יופי וסגנון, והם יזכירו למבוגרים שבינינו ספרים מילדותם, כמו גם הפונט העשוי בכתב יד מרובע. לי, לפחות, זה הזכיר את 'הביצה שהתחפשה'. בין אם מדובר בכוונה מודעת (ורפרנס מענג) או לא, העיצוב של הספר בכללותו נהדר, וגם באספקט הוויזואלי טמונות הברקות. כך למשל, העץ במושב שעליו הם ספק עלים ספק ביצים; הרגע שבו מרמלד מביטה בהשתקפות שלה בתוך מחבת; והרגע הנפלא של נביטת הספק, שבו מרמלד נושאת על גבה את כובד המשקל של הלול בעודה הולכת על ביצים (עוד הברקה ויזואלית ולשונית). הספק עצמו מגולם בדימוי המשלב שועל וביצה – המפחיד והמאיים כרוך יחד עם המוכר והידוע.
ילדים אוהבים להיות אלופים. אליפות זה להיות הכי, להפוך לראשון, להיות בפסגה. אבל השאלה האמיתית ביחס לאליפות היא לא האם הצלחת להגיע לפסגה, אלא לאיזו פסגה בדיוק העפלת.
