חווה אלברשטיין שרה יפה את מילות השיר "את חירותי" של ג'ורג' מוסטקי, "וסוהרת יפה בתנועה רחבה נעלה את השער". השורה הזאת התנגנה באוזניי, אף שברומן של לבנה מושון אין אף סוהרת יפה, אלא רק סוהר קשוח ואכזר בשם שעיה שאלו. סוהר שנועל את השער לא רק בפני האסירים אלא גם בפני בתו ענת, גוזר עליה לחיות ככלואה בתוך עצמה ובתוך זיכרונותיה הקשים. הראשון שבהם, כאשר הייתה פעוטה בת שלוש ואביה כלא אותה בשעת לילה, כשהיא מצווחת, בחדר השירותים, באשמת הרטבה במיטה. "שם התחיל הכלא שלי", כותבת לו ענת במכתב ארוך, שלעולם כבר לא יישלח כי האב נפטר. מכתביה הקודמים נמסרו ליעדם, אך לא זכו למענה.
מושון איננה סופרת שאוהבת לעשות אידיאליזציה של הדברים. היא כתבה רומן מריר, בועט וצובט, על מערכת יחסים כאובה מאוד בין אב ובתו, אב שמתייחס לעיתים לבתו כמו אל אסירה בבית הסוהר שבו הוא עובד כסוהר. עד שהיא מורדת בו ופוגעת בו, דווקא בעקב האכילס הרגיש שלו.
ענת שאלו חלמה להיות קרימינולוגית, כדי להבין טוב יותר לנפשה ולנפש אביה הסוהר, אך לא התקבלה ללימודים והסתפקה בלימודי הנהלת חשבונות. אפשר לומר שגורלה נחרץ כבר בילדותה, ומאז היא מנהלת חשבונות עם אביה הסוהר, מחפשת לנקום בו נקמה מתוקה. אך ביום הדין והחשבון, כשהמעגל נסגר והנקמה מושגת לכאורה, היא רחוקה מאוד מלהיות מתוקה. שאלו מגלה שבמאזן הסופי, גם היא וגם אביה הפסידו בגדול, ושילמו מחיר יקר על טעויותיהם.
אבא שלכן בא!
הרומן המוצלח והחריג של מושון עוסק בנושא טעון, שסופרים אחרים נזהרים מלגעת בו: החיים בבית הכלא שהופכים לכלא נפשילא רק לאסירים אלא גם לסוהרים, ואף לבני משפחותיהם. אין מדובר רק ב"מאחורי הסורגים" כמו בסרט, אלא גם בלפני הסורגים, ומתברר שהסורגים והחומות הם בעיקר נפשיים.
עלילת הרומן מתארת מערכת יחסים עכורה־שתוקה בין אב בעל יצר סדיסטי ובתו הפוסט־טראומטית, המתקשה לסלוח לא רק לו אלא גם לעצמה. בגיל 60 היא כותבת לאביה המת מכתב ארוך המלא בטענות על מי שהוא ועל התנהגויותיו כלפיה, ועל כך שלא טרח מעולם להשיב לה על מכתב קצר שהשאירה בתיקו כשהייתה נערה. וכך היא פותחת את מכתבה: "לאבי, שלא ענה למכתב השני שכתבתי לו בגיל ארבע עשרה וחצי. ומאז חלפו ארבעים וחמש שנים וחצי, ואני עדיין מחכה".
מכתב תשובה, כאמור, לא הגיע גם בחלוף עשרות שנים, וענת, מרוב כעס, נמנעת מלדבר עם אביה במשך עשרים שנה. לבסוף היא כותבת לו את מכתבה הארוך, שהופך למעין רומן־מכתבים, מבלי שהיא מודעת לכך שלפני מותו שלח לה אביה מעין תשובה, כשהתראיין אצל הקרימינולוגית אלונה קאהן, לרגל פרסום עלון לחגיגות היובל לבית הכלא העברי הראשון. הוא מספר שם על חייו המרירים כסוהר, ועל חייו המרירים לא פחות כאב.
את עבודתו כרב־סוהר בכלא רמלה, ששמו הוסב לימים לכלא איילון, מגדיר שעיה שאלו כ"גיהינום". "אני לא יודע איך עברתי את השנים האלה… יותר מדי פעמים היה גיהינום", הוא אומר למראיינת, ושוכח שבמקביל הוא הפך גם את ביתו ואת חיי משפחתו לגיהינום. כשבתו ענת קוראת את הריאיון לאחר מותו, היא מבינה שהיא למעשה דור שני למרירות ולרעלים, ושהאב הסוהר היה למעשה קורבן של המערכת, של תפקידו בשירות בתי הסוהר, לא פחות ממה שהיא הייתה הקורבן שלו, כשהוא העלה אותה לעולה על מזבח אכזריותו.
עוד בילדותה המוקדמת סבלה ענת מפחדים, לא רק מאביה אלא גם מסוטה־מין שביצע בה מעשים מגונים. לטענתה, אביה, ששמר על האסירים, לא ידע להשגיח עליה. בכל פעם שהאב חזר ממשמרת ארוכה ומתישה בכלא רמלה, שבה עצביו המרופטים ממילא התרפטו אף יותר, ילד שגר בשכנות וראה אותו מרחוק נהג להזהיר את ענת ואת אחותה זיוה: "אבא שלכן בא". שתי הילדות פרצו תמיד בבכי מר, והניסיונות של אימן סופי להרגיען ("לא צריך לפחד, ילדות") לא עלו יפה.
אסיר תודה
הרומן הפסיכולוגיסטי של מושון מכליא שתי עלילות מקבילות, שבהן גם האב הפוגע וחסר הרחמים, וגם הבת הנפגעת, מספרים את סיפורם ובאופן לא מודע חושפים את כשליהם. עלילה אחת היא כאמור המכתב של הבת ענת, והשנייה היא הריאיון שמעניק במקביל האב, המכונה "זקן הסוהרים", שבו הוא מגולל את הגרסה המעט צדקנית שלו, לחלק מהשתלשלות הדברים שמתארת הבת, וכן צדדים אחרים של חייו כסוהר, שהיו נעולים בפניה. כך, למשל, האב מספר על המשרוקית שששימשה אותו בעבודתו כסוהר, אולם כשבנו הפעוט השתמש בה פעם בתור משחק, הוא הכה אותו.
למרות מעמדו החברתי הירוד של הסוהר ("ראית פעם ילד שמתחפש לסוהר?", הוא שואל), שאלו התגאה תמיד בעבודתו, ואף נהנה מעמדת הכוח המסוימת שצבר בשכונת מגוריו בזכות העובדה ששכנים שבניהם היו אסורים בכלא, נהגו לחפש את קרבתו. אם כי הוא מעולם לא הסכים לקבל עבור האסירים חבילות, או טובות הנאה עבור עצמו. שאלו מספר לקאהן על שגרת העבודה שכללה רעש בלתי פוסק, צעקות, אלימות ושערוריות, על קשייו ועל יחסו המורכב לאסירים, שחלקם היו פושעים אלימים שאיימו לחסל איתו חשבונות ואף תקפו וירקו עליו. וגם על אסירים אחרים כמו אדולף אייכמן, אלוף הבריחות נחמן פרקש, והרב עמרם בלוי מנטורי קרתא, שביקור שהוא אסר לקיים אצלו בגלל נוקשותו כמעט הבעיר את הרחוב החרדי.
שאלו לא הצליח להשיב בצורה החלטית על השאלה האם היה סוהר טוב, והאם פיתח מעת לעת גם חמלה כלפי האסירים, או נהג בהם רק לפי הנוהלים ובקשיחות שהוציאה לו מוניטין כ"סרגל קשה". שאלו, עולה מסוריה ואדם דתי המרבה לצטט מהמקורות, סיפר לקרימינולוגית שבאחד המקרים הוא ריחם מעט על סוחר סמים, כששמע אותו בוכה בלילה. הוא האיר בפנס לתוך תאו ואמר: "אברום, מה מותר האדם מהבהמה? שהאדם יכול לבחור בטוב, והבהמה לא יודעת לבחור". האסיר חשב על דבריו כל הלילה, החל ללמוד תורה בכלא, נגמל מהסמים והיה אסיר תודה לשאלו. אלא שכמדומה ששאלו עצמו לא תמיד ידע לבחור בטוב.
בעוד שהגרסה של הסוהר שאלו על עבודתו בכלא נשמעת לכאורה אמינה, הרי שגרסתו על יחסו למשפחה אינה מצליחה לשכנע באותה מידה, או להצדיק את החינוך הספרטני שהעניק לילדיו (כולל מכות באלה!) כדי שלא ייפלו לפשע. חינוך שגרם לפגיעה בבתו ענת.
נעולה בתוך כעסיה
לא רק האב שעיה נעול בתוך עולמו ומתקשה להבין את טעויותיו שגרמו לבתו להתמרד נגדו. גם בתו ענת נעולה בתוך כעסיה, שמהם היא אף לא מנסה להשתחרר (בעלה יקוב מייעץ לה להרפות ולשכוח), ומתקשה להבין את הצד של אביה. התנהגויות רבות שלו, כמו לכלוא אותה בשירותים או לאלץ אותה להאכיל את התרנגולות בלילה על הגג אף שהיא מתה מפחד, אכן קשות להבנה ואף לסליחה.
הסופרת מושון, בתו של סוהר בעצמה, מערבבת בין שתי העלילות כמו קלפנית מיומנת, השומרת את האס שלה לסיום המפתיע לכאורה, אם כי במידה רבה גם צפוי, שכן רמזיו שתולים לאורך העלילה. דמויותיהם של הסוהר שאלו והבת ענת הן דמויות משכנעות, וכך גם דמויות המשנה, כמו האם סופי שהיא אישה כמעט מחוקה, הבעל של ענת, יקוב, וכן קרובי משפחה אחרים, שכנים וקולגות או בוסים מהעבודה. כולם בנויים היטב ותורמים לאמינות הרומן.
בנוסף, הספר משחזר באמינות את חייה של שכונת עוני בדרום תל־אביב בשנות החמישים ובשני העשורים שלאחר מכן – על העליבות, העזובה, הנופים, המאכלים ועוד – ומיטיב להנציח את הווי התקופה ואת הווי הכלא. לא מדובר ברומן קל לקריאה, הוא עוסק בסיפור של עוינות ומרירות וחסר בו קורטוב הומור, למשל הרגע שבו ענת הקטנה עונה לשאלה היכן אביה ועונה "אבא בבית הסוהר", ולרגע נדמה שהיינו הך בעיניה אם האב סוהר או אסיר.
כבר ב"שתיקת הצמחים", ספרה הקודם, הוכיחה מושון שהיא אינה מנסה להתחנף לקוראים אלא כותבת רומנים רציניים ואיכותיים, היוצאים נגד הזרם הקליל והלא מחייב המציף בימינו את הספרות העברית.
מכתב לסוהר 343ב
לבנה מושון
עם עובד, 2024,291 עמ'
